בעז"ה עוד מעט.
לחשוב שאדם מספר על עצמו מתוך גאוותנות זה מאוד מוטעה.אבל כן,הוא רוצה הערכה.
לפי דעתי זה בא מהרצון לשתף+לקבל חיזוקים
אבל לא תמיד
אני לא חושבת שזו גאוותנות.
גאוותנות זו בעיניי התפיסה של "אני שווה כי אני יותר ממך"-
כשאדם מעריך את השווי של עצמו ביחס לסביבה.
אבל כשבנאדם מספר על עצמו, הוא בעצם מבקש,
תכירו בי, תכירו בשווי שלי כי אני אני, וכי עשיתי כך וכך.
תראו אותי, פשוט, תכירו בקיומי!
וזה כ"כ שונה בעיניי.
בס"ד
בדיוק חשבתי שבין גאווה לכבוד נצרך עובר קו גבול דק מאוד. ואני ממש גרוע בלמצוא אותו
פעם מישהו אמר לי אותו
אבל אני לא זוכרת מה זה היה.
בס"ד
תצפי לאולי תשובות בקרוב)
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
