הוחלט סופית...

אני מתגייסת לצנחנים... סופית..

כבר 2 אנשים אמרו לי היום... ולפני כמה זמן מישהו אמר לי משל כזה שקשור אליהם...

זהו... סימן משמיים......

תקשיבו - 

אני מורידה ת'תיק הגדול מהגב ומכניסה לתא מטען באוטובוס חזרה הבייתה..

עומד שם איזה חייל שבדיוק גמר לדבר בפלאפון. הוא מסתכל כזה ואומר לי - מכאן יישר לצנחנים... (אוקיי...מה שתגיד...)

הגעתי לעיר, אני יורדת מהאוטובוס, מצטיידת בחם-צוואר ומסדרת נורמלי את המעיל ושוב כל הכבודה עלי (משמע - תיק גדול של 85 ליטר, כבד אבל לא מדי.. הכל יחסי.. היה כבר הרבה יותר כבד... , תיק בצפר מאוכלס, שקית עם קלסר גדול כבר של הלימודים, ועוד שקית עם קלסר קטן קל ממש....) ואני מתקדמת עם חברה לכיוון התחנה , מחכות לאוטובוס עירוני..כמה דקות והוא מגיע. עולים אנשים מבוגרים, חברה שלי, מאחורי עוד כמה שהספיקו להגיע אליו ואני מוציאה את הרב-קו, מבקשת מהחברה שתעביר לי ותו כי אני לא מצליחה (לא משנה שבסוף כן הצלחתי אבל בסדר...)

תגובת הנהג: תגידי את בצנחנים או משהו??

אני: אני בדרך...

ונכנסת...

מקבלת הודעה ממי שאמר לי שבוע שעבר את הדבר החמוד ההוא על הצנחנים והוא כותב שם (התוכן חשוב רק בגלל נושא הצנחנות המרכזי, אבל נקודה טובה לחיים - "את לפני צניחה... את יכולה!" (מי שרוצה להבין מה יש כאן לכל החיים מוזמן לרדת למטה אח"כ..)

נו..אז אתם רואים - זהו - סימן משמיים......

ופתאום אני תוהה לעצמי...

סוף חמישית, תחילת שישית והשנה מתישהו, אנשים חשבו שאני בשירות לאומי... (בטח בגלל התיק...) היום כבר מגייסים אותי לצה"ל.....

אנשים!! תפנימו - שירות לאומי אצל בנות הוא במקום שירות צבאי!!

למה הם לא מפנימים את זה???

איך אני יכולה גם וגם???????

ובכלל... אני בסך הכל שביעסטית אומללה מנפגעי 99 שהחליטו לתת לה חופש בגלל השלג.... - ותודה רבה למועצת בית אל היקרה.. ולנתי... אכלו בהסעה - אל תדאג מעריכות מאוד את הגעתך עד אלינו....

******

מי שרוצה לדעת מה שכתבתי קודם, למה זה אחלה דבר לזכור לחיים-

צנחנים הפ חיילים. כמו ל אחד הם רוצים לצנוח..רוצים להצליח באימונים כמו כל חטיבה, פלוגה ויחידה אחרת..

אבל ברגע שנמצאים על המטוס ומסתכלים על הגובה.. ומבינים שזהו זה, עכשיו עכשיו הצניחה, ברגע הזה אני מתנסה בפועל בצניחה, החשש מתחיל לעלות.. והפחד מזדחל לאיטו....ו..

וואלה..מפחיד!!

מאוד!!

ניסיתם פעם לצנוח??

זה אחד המלחיצים.. רק להסתכל על הגובה ממנו אתה צריך לעשות את זה.......

אבל הוא יכול.. ובשביל זה הוא התאמן ועשה הרבה אימונים.........

אז הוא מבין..ו...והולך על זה...למרות הפחד... אולי הוא קצת יעצום עיניים.. (אף פעם לא צנחתי אז אני לא יודעת..)

אבל הוא הולך על זה!!!!

לפעמים בחיים עומדים מול דברים שמבינים שהם נכונים, שאנחנו רוצים אותם, לפעמים כשעומדים לגמרי מול הדבר הזה... הפחד מזדחל.... אבל צריך לזכור שאנחנו צנחנים!! אנחנו עושים את זה...

בשביל מה עשינו את כל הבירורים האלה אם זה טוב ואם זה לא טוב, והתלבטנו שעות אם כן או לא???? בשביל עכשיו לוותר ולהיכנע לפחד??? לא!!!

חר'ה.. יש לנו צנחנים!! כל אחד ממנו הוא צנחן!!

קיצור.....

נכון יפה???

קחו את זה לחיים...... באמת!!

*הקרדיט למי שאמר לי את זה ולאבא שלו, שהיה צנחן וסיפר את זה לבן שלו בתור אחד שחווה את זה... ולבן שלו (מצחיק אותי להגיד את זה ככה.. כי הוא גדול....הוא נשוי...) שאמר לי את זה בהקשר הזה....

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.