אם תשאלי אנשים מסויימים, אפפם לא צריך גרביים אותה דבר.

@פיתה פיתה

לגמרי. בגלל חסרון הווצאפ כמעט הפסדתי מבחן השבוע. בע.

חוץ ממתי שהם מגניבות ממש.

ד"א, אני עם זוג תואם של גרביים עכשיו!

ורוד מרקר.

המקום היחיד שאני מחבבת בו ורוד זה בגרביים שלי. ושם אני ועוד איךך מחבבת!

ובגללך התחלתי לעשות לי בגרביים סטים מגניבים.

את אדם רב השפעה, שתדעי לך

אין לי כוח לצלם, אבל כנראה שיש לי תמונה שלהן בפלאפון

רובם מבולבלים ולא מעובדים.

אני מנסה לשמר פה כמה פיסות מחשבה, אז עימכם הסליחה,

כי במצב הנוכחי קשה לי לנסח תמציתי, מצחיק או שנון.

1.

כדי לקנות אומץ, צריך לעמוד בראש צוק ולהעז לקפוץ.

ויהי בוקר.

ביקשתי אומץ,

הוצבתי על צוק.

הו! כמה כעסתי.

לא מספיק שאין לי אומץ סתם כך? אז בראש צוק אתה מציב אותי?

נארזתי ברכבל הצלה.

ויהי ערב.

הו, ההחמצה.

הרי יכולתי לאזור שם את כל כוחותיי ולקפוץ; במקום להיאחז בעיקשות בהרגלים הישנים,

בגבולות המוכר והנוח, במקום הילדי והמצפה לנס.

2.

ניקח נגיד, את הרגע המוקף והמחובק של היום בבוקר,

ונצליב אותו לבוקר סגרירי בשעה המדוייקת הזו, אשתקד.

3.

אני חושבת, שהמפגשים האלו, (חלון בלי עציץ, גילי, יהושש.)

היו כמו חיבוק.

כמו,

את דואגת, ילדה שלי?

בואי. ארים אותך על כפיי לרגע, ותראי כמה שהכל בסדר, בעצם.

4.

ולא, למי שדואג, לא שוטפים לי את המוח.

הכי אבסורדי, 

שאלו שדואגים הם אלו המכירים אותי טוב מכולם.

למה שיקול הדעת והעצמאות המחשבתית שלי היו תמיד בסדר בעיניכם ואפילו מוערכים,

עד שזה מגיע לכאן?

5.

לוותר עבור מי שאמר והיה העולם.

זו טירונות עסקית מזעזעת להחמיץ הזדמנות כזו.

6.

לדבר עם אמא.

ובכלל, אמא.

7.

ניסיתי לכתוב קורות חיים, לא הצלחתי, אבל היי. התפייט לי:

קורות ביתי, אמונה,

ויסודותיו, אחריתו, כל פיסת אור שמקשטת מבואותיו-

פיסות חיי המנותצים הם,

מהודקים בדבק פלאי, אשר יד ה' שמו.

היי. איזה כיף שמישהו מוצא טעם במחשבות המעורבבות שלי.

בס"ד

המון זמן התחשבתי בזה שקשה להם זה הגיוני שקשה

אבל משום מה זה מתחיל לעייף דווקא עכשיו?

קשה לכם להיות ה'ליד'? תארו לעצמך להיות האני

אני קמה בבוקר לדבר חדש לחלוטין וחוזרת הביתה בבכי

אתמול אישה שאני אוהבת כמו אמא אמרה לי שלא נוכל לדבר בזמן הקרוב

אני מבינה למה אבל זה עדיין כואב

והנה אני בוכה שוב

אני מתגעגעת

איך אני אמורה לנסות לעשות משהו בכלל שכל כולי מרוכזת בזה שאני רוצה רק לחזור אליה

יותר מידי אנשים הלכו ממני בחיים בשביל שיצפו ממני לשחרר מאדם כל כך מרכזי אצלי

ועכשיו החבורת זקנים האלו בוהים בתקרה ומדברים על תרופות

סורגים צעיפים ומדברים על אקטואליה

יושבים ועושים כלום

והיא בחדר הצדדים שלה מדבר בטלפון בלי הפסקה

אפרופו הפסקה

החיים שם הם הפסקה אחת גדולה

זה כמו להיות תקועים בחדר לבן עם מצלמות 24/7 

איזה כיף לעשות בהפסקה כזו?

שעמום מוות ואי אפשר לעשות שום דבר מטופש ובאמת כיפי כי מסתכלים עליך כל הזמן

ואיזה צעירים ואיזה נעלים?

לאחד הבחורים יש נכדה בגיל שלי

לא ככה הייתה אמורה להראות השנה הזאת

אבל מתי החיים שלי נראו כמו שתכננתי?

תכנונים נועדו מראש לכישלון מחפיר

ובשביל מה אני סוחבת?

מלחמה ועוד מלחמה ועוד מלחמה

זה בלי הפסקה

מדיניות ההפצצה

ואם יכולתי להאשים אחרים מילא

אבל זה מתוכי

אני רוצה לפעמים לתלוש את האני מהאני

אבל אז לא יהיה כלום

ואז ההבנה מתגבשת

זה הדבר שאני כמהה לו יותר מאשר כל אושר היכולת להתרוקן לתוך ריק 

חסר תחושות חסר רעשים

אנשים הם דבר מרעיש

ובשביל מה כל זה?

בשביל איזה טוב שהטוב הגדול רוצה להעניק?

יודע מה?

לא רוצה שום טוב ושום נעלים

אני רוצה שתעזוב אותי בשקט ותתן לי לא להיות

אבל הוא מתעקש

זה אכזרי יחסית לטוב

כן הנה אני שירה

כופרת לחלוטין בהכל

ה' הוא לא טוב

ה' שונא אותי

ה' לא נותן לי להיות נורמלית

ואני מזוכיסטית שאוהבת אותו למרות הכל

ומאמינה בו

ויכולה לצרוח שהוא נוראי ועדיין לחשוב שהוא הכי טוב

אני שונאת את החילוק הזה בי

אני מתגעגעת לה'

ואני מצטערת שאני יודעת עליו

העולם צריך להגיע לקצה מסויים חבל שהוא לא שטוח

דברים שטוחים יותר מאפשרים פרישה ולמידה

שירים יכולים להשקיע אותי בעולם שלהם

ואז הקול שלה מעיר אותי מזה

למה לאחרונה היא מעצבנת כל כך?

מה יש לה?

מתי היא הפכה לנקצית?

ואולי אני סתם רעה כי אני עצבנית

סביר שכן

אופ

נמאס לי

נמאס לי

אני רוצה להיות נורמלית

להיות מישי שעסוקה בדברים קטנים שנראים מרכז העולם

מישי שלא חושבת על משמעות

מישי שלא שואלת שאלות

מישי שלא מערערת על מה שאומרים לה

חלק מהצאן הולכת אחרי הרועה בשקט

אני רוצה להיות כבש

יש בי חלק שמשקיף 

אני יכולה לעצום עיניים ולראות אותי בדמות חיית לילה

יושבת ומסתכלת על הירח

וכמהה אליו

רק כי אני יודעת שלא אוכל להגיע אליו בחיים

נובחת לו שירי אהבה בידיעה שהוא לעולם לא יאכזב אותי

כי הוא חסר תקווה מראש

להיות תן זאב או אפילו רק כלב

אבל גם זה לא קורה לי

אני יצור כלאים

ויקרא את שמם אדם

יום חורף קר.

להיות עם פיג'מה כל היום

לשחק עם כולם משחקים טיפשיים

ואפילו קצת שלג

אני צכה לעשות לעצמי יותר ימי חופש שכאלה.

ושתי כוסות שוקו למישי שלא מסוגלת לאכול הרבה מתוק, ועם בטן קצת רגישה לחלב זה לא דבר חכם כלכך

אבל לא היה מרק בסביבה אז נשברתי

זה מתיש אותי שאני לא מצליחה לכתוב

למה כלכך קשה לי להיות אני?

ואחרי כל הזמן הזה עדיין יוצא לי בדיוק אותו הדבר

וזה רק מבהיר עד כמה דחוף אני צכה להתקשר אליו.

וכמעט עשיתי אתזה היום אבל בסוף לא

מאיפה משיגים את האומץ הזה?

הוא כמו השלג, עד שהוא יורד הוא מעורבב עם גשם

והגשם ממיס אותו. ואז הוא כבר לא נתפס.

חשבתי שכבר יש לי קצת יותר בטחון עצמי

ואני יודעת שיש לי קצת יותר בטחון עצמי

ופשוט חבל שהיא לא רואה את זה.

איך שהיא לקחה את הבקבוקון הזה כמובן מאליו,

כאילו לא התקדמתי בכלל.

וזה קצת פגע בי. טיפונת.

ימים של שלג זה ימים עם רינת

נמנמ.

ובתכלס אני די מתגעגעת לימים האלה איתה

(מוזר לי להודות בזה)

אני ילדה של סבא.

ופתאום נשארתי בלי חברות

(כי בתכלס, רק עם אביטל, ואולי גם עדן וחן, אני אשמור על קשר רציני

וזה די באסה לגלות אתזה אחרי ארבע שנים.

ואני לא בנאדם שיודע לפתח קשרים. וכשאני שותקת עם אנשים חדשים לאף אחד אין באמת רצון לשמור איתי על קשר

ואז כבר לא נשארים להרבה זמן ופף זה נעלם

ואוף.)

החלפתי תמונות.

עכשיו צריך גם שירים חדשים

ונתן גושן! שלמות של אלבום

הלוואי שהייתי יודעת לשיר

ואז הייתי עולה על הגג, עם כובע מגניב, נעלי הרים ופליז

ושרה. ונהנת לשמוע אותי שרה

אם כבר יש זמן שאני לא נתקעת בו לפחות שאני אהנה ממנו

זה כזה דבילי

דבר כלכך פשוט, שכולם עושים אותו בכזאת קלות, אפילו כל הילדים הקטנים

ונכון, כבר לא באמת אכפת לי מזה

אבל כן אכפת לי. ואני שמה לב לכל פעם ופעם.

בגלל זה אני אוהבת כלכך את אחיה,

אף אחד לא מושלם.

וואו. כלכך הרבה זמן לא כתבתי מסקנות, יאבה.

לילה לבן בעזרתו יתברך

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

אח"כ אם זוכרים אותך

אולי בהודעה הנעוצה של נוג"ה יש משו על סרטים

פי מאה....

אבל כן, מערכון נחמד .....

זה בדיקה אם הקישור של אמצע הסרטון עובד...

תפתחי את הסרטון הראשון בתוך ההודעה.