כתבתי באחד הימים האחרונים, מתוך תחושה חזקה שאנחנו נמצאים בשלב חדש בתהליך הגאולה. אשמח לתגובות או שאלות.
שלום לך דודי
כבר המון זמן שאני מחכה לכתוב לך את זה. בודקת את עצמי כל הזמן שאני באמת ראויה לכתוב, לך בכלל ואת זה בפרט. אני רוצה שכשתקרא את זה לא תצחק עלי ולא תזלזל. רוצה לדעת שאתה באמת מאמין. מאמין בי וביכלתי לחיות את הכוחות שנטעת בי. מאמין שאני יכולה להתנער מהעפר, לקום וללבוש בגדי תפארתי. לקום ולרקוד, לחולל לצלילי הנגינה שלך, הרכה ומלטפת כל כך. אני רוצה לדעת שכשתקרא אתה רק תעמוד ותשתוק, תקשיב לקול השקט והזועק שלי, שאט אט, ביישן ונחוש הולך לו מסוף העולם ועד סופו, מתיימר להשיב לקול שלך ומנסה לומר את מה שאני כל כך רוצה כבר לכתוב. אתה בטח כבר סקרן מהו אותו דבר, ואני חוששת לאכזב אותך אחרי כל כך הרבה הקדמות.
העניין הוא ש- אני אוהבת אותך.... הצלחתי. אני צריכה לעכל שכתבתי לך את המילים הנוראות האלו. אתה בטח לא מבין מה אני עושה סיפור ממילים נדושות כאלו. כשאני חושבת על זה, הרי את האהבה הזו טבעת בי אתה בעצמך בכלל. נראה לי שעיקר הסיפור הטמון במילים שכתבתי, הוא שסוף סוף אני היא זו שמכירה בהן. הרי כבר שנים שאתה מחזר אחרי בלי סוף, אוהב אותי ומזכיר את זה בכל הזדמנות, ואני, אני מעולם לא הצלחתי להרגיש שאני באמת אוהבת אותך. ההתנהגות שלי כלפיך מעולם לא הייתה תואמת התנהגות של רעיה אוהבת. החזרתי לך תמיד רעה תחת טובה ואפר תחת פאר. נראה לי שפשוט השתכנעתי. השתכנעתי שאני אשה רעה, שאני לא יודעת להחזיר אהבה, שעדיף לך שאמשיך להתפלש בעפר ולהסתתר ממך, שעדיף לסתום את אזני מלשמוע את שירי האהבה שלך. אולי קיוויתי באיזשהו מקום שתמצא אותי למרות הכל ותכריח אותי להכיר באהבתך ולהתקשט לכבודך. תכננתי להשאר כך עוד זמן רב, אבל אני כותבת לך עכשיו כי מיציתי. נמאס לי ממשחק המחבואים הזה איתך. נמאס לי מהשקיעה ברחמים עצמיים ובהענשה עצמית. החלטתי להשיב לך כגמולך ולשיר את השיר שלי. אתה כבר יודע שקולי ערב ומראי נאווה, אבל אני רוצה להופיע בפניך, להראות ולהשמיע לך שגם אני מודעת לתכונות הנפלאות שנתת לי. אודה לך מאד אם תשלח אלי שליח עם הזמנה אליך, הזמנה לבית שלך, במועד קרוב ככל האפשר שבו תוכל לשמוע, לטעום, לראות ולחוש את אהבתי
שלך רעיה
