עצוב לי,
מאד.
|החיים האלה דפוקים|
~אורטל~מה קרה??
החיים דפוקים לי, עצובים, מסובכים ומרירים,
כך שהדבר היחיד שאני רוצה בכל ליבי הוא,
שהם יהיו אליי טובים ומאירים יותר.
שאגלה את הצדדים היפים שלהם,
ואהיה שייכת, למקום שטוב לי בו.
זאת שאיפה שהיא אולי לא ריאלית לגמרי,
אבל בחלקה וודאי שכן.
זאת שאיפה שיש מה לעשות בשביל להגשים את חלקה.
מקדם ומשמח לדעת, שיש מקום אליו אני שואפת להגיע.
כי באמת, אין דבר כזה להיגמר.
הרי, אחרי פה יש שם, ואחרי עולם הזה - עולם הבא.
אי אפשר לברוח באמת.)
אבל בכלל לא קל באמת. ובכלל לא אפשרי.
ואת יודעת?
אני חושבת שאיחול אמיתי הוא לא להגיד לך הלוואי שיהיה לך קל,
אלא הלוואי שתצליחי לעבוד קשה, כן, על מה שצריך לעבוד,
ושתדעי לשאוב סיפוק מכך.
כי סיפוק זה כ"כ משמח! ההרגשה שעשינו משהו עם עצמנו.
שזזנו, התקדמנו, היטבנו.
נכון. קל הוא נוח.
אבל בכלל לא מתכון לאושר, או להרגשה רגועה, או לאהבה או לאי-תסבוכות.
אפילו הפוך.
פחד אלוהים להעיר לבני נוער.
שלא ידקרו אותי עם הסכינים שלהם.
מה עושים עם כל הבוטים הללו?
דווקא אני רוצה ללמוד מהתגובות של אנשים ברשת.
צריך עצבים של ברזל
🥺
אין ישר מסולם עקום 🪜
(רבו מנחם מנדל מקוצק)
אם מה שאמר הרב סדן זאת אמת - אז זה נורא.
מה הילדים צריכים לסבול בגלל חטאי אבותיהם?
אז זה דווקא כן מופיע