בדרך כלל יש להם גם שפם |ממשיך לפזם כאילו כל היום לפניו|
צריך להמציא כפתור.
כמובן, צריך להמציא הרבה כפתורים,
אבל צריך להמציא כפתור,
שכשלוחצים עליו כל העולם נעצר ויש איזשהו פסק זמן של שעה-שעתיים-שבוע שעושים בו דברים של מנוחה.
מנגנים ברוגע בלי להסתכל כל חמש דקות על השעון,
בוהים בתקרה בלי ייסורי מצפון שדופקים על העורף,
מדברים עם חברות בלי שד שצורח באוזניים שיש דברים דחופים הרבה יותר.
ואז,
אחרי שנשמנו את כל השלווה שיש,
לוחצים שוב על הכפתור.
ובכוח מחודש ממשיכים את עמל היום-יום,
"וקווי השם יחליפו כוח".
צריך כפתור כזה שמחליף כוח.
בינתיים יש מחנק בגרון
ולו"ז מסודר מדי (וצפוף מדי)
ואתה אומר לעצמך -
וואלה?
אני בסך הכל נשמה שנמצאת בתוך גוף,
ומה שאני צריך זה לעבוד את הקדוש ברוך הוא.
אני לא צריך לקבל ציון טוב במבחן
ואני לא צריך שהחברים שלי יאהבו אותי
ואני לא צריך להצליח בחיים.
איפה הגבול בין המיותר לבין הנצרך למטרה?
