זה קצת קרה. אני אמורה לשמוח, אבל משום מה לא. בכלל.
יש קטע עם להנות מריחוק, ולהנות מהגעגוע שהוא יוצר, ואולי אפילו-
מהמרירות שהוא כבר לא יהיה כמו, אף פעם.
אז מה? נהנת לסבול? או שרק, חווה את תוצאות המעשים שלך?
לא מכנים בכינויים.
גם לא תגיות.
איך אפשר לשקר?
(כנראה שהשתניתי. זר לה)
לאהוב עד כלות, ואז - ככה פשוט, לפוף. זה לא נפלא בכלל בכלל.
תראי בי מה שיש
תראי בי את האין
תראי בי אין
סוף
(וזה הקטע היחיד שמה)
אני לא חובבת שירים עצובים רק זה מה שיכול להשתמע לי באוזניים.
אין לי מקום לצאת בו מדעתי.
לא כיף שעוקבים 59+/
הו, כמה שאני טובה בלסבך את הכלום.
- לקראת נישואין וזוגיות