משהו שקראתי עכשיו ב"חברים מקשיבים" וממש אהבתי:
שמעתי את ראש הישיבה שלי ´מתלונן´ כמה פעמים בתקופת שלושת השבועות שכולם שואלים אותו אם מותר כביסה כזו, מוסיקה כזו, ליזום איזו סעודת מצווה שאפשר לאכול בה בשר וכו´, אבל אף אחד לא שואל אותו איך אפשר לקדם את בניית המקדש, איך אפשר להתעלות במדרגות הקדושה וכו´.
מה שאני בא לומר, על פי ראש הישיבה שלי, היא שיש לנו בעיה בימים האלה. בית המקדש רחוק מאיתנו, והוא כל כך רחוק עד כדי כך שאנחנו לא זוכרים על מה אנחנו נוהגים מנהגי אבלות, מה סיבת הדבר. כך יוצא שאנחנו נשארים עם המנהג ובלי הסיבה, ואין ספק שקשה להתמיד במסגרת חיים שכזו הרבה זמן.
אחי שאל אותי האם להקל ולשמוע מוזיקה או לא. עניתי לו בצורה מאוד פשוטה – מרחק ההליכה בין שער יפו לכותל, דרך השוק, הוא לא גדול – משהו באזור העשרים דקות הליכה. כולנו מכירים את זה, מריחים את הריחות, שומעים את הקולות ורואים את המראות שם. לא קשה לחוש את זה.
אתה יודע כמה זמן לקח לרומאים לעבור את הדרך הזו?
נכון. שלושה שבועות – שלושת השבועות.
למה? השריון היה להם כבד? האספקה של האוכל לא הגיע בזמן?
אחי, תכניס לעצמך לראש – הייתה שם מלחמה. מלחמה של שלושה שבועות על דרך של עשרים דקות. דם נשפך כמים. יהודי נופל ואחר ממלא את מקומו. תושבי ירושלים ידעו על מה הם נלחמים ולא וויתרו. ישנם תיאורים מזעזעים בחז"ל על נהרות של דם, ממש נהרות, שזרמו שם. מי בכלל רוצה לשמוע מוזיקה ולשמוח כשהוא מבין מה הלך שם?
אנחנו חייבים להתעורר. אם נשכיל לנתב את מנהגי האבלות לכיוון הלב, כדי להשפיע עליו להבין את מאורעות התקופה אנחנו נשאל את השאלות הנכונות ונהיה שלמים עם עצמנו.