התמונה הקטנה שמוצבת לה על השולחן בחוסר מעש.
התכשיט הקטן שבקופסא- שוכב לו ללא נשימה.
המראה המוצבת על הקיר- גם עליה לא מעיפים מבט.
השמש שכבר לא מאירה.
הצפורים תמו מלצייץ שירים עליזים.
דשא- המים זורמים בשקט, בעצבות
כנחל של דמעות.
גן השעשועים שומם.
כולם מסתתרים שלא לאבד את דמם-
תחת פיסת הגג שעוד נותרה.
כולם מסתתרים
אך לא תחת שכינתך, בצל כנפיך.
זוהר הרקיע, השקיעה-
כגלים חוורים המתנפצים בחול.
כל התקוות המסתתרות להן שם בשמי מרום
ללא כל הצלה, ללא נשימה ונשמה.
אך לפתע, אור הבוקר יעלה,
התקוות תפרצנה מסתרי המגרות,
וזוהר הרקיע יחזור להפיץ אורו בשלמות.
כך סתם, בתמימות.
והחרות, היא תשאר לעד.
לעד ולתמיד.
