לצטט שירים של מאיר אריאל.
פתאום היום בכל שלל המחשבות והחיים התאבלתי על זה שהוא, ובכן, מת.
לצטט שירים של מאיר אריאל.
פתאום היום בכל שלל המחשבות והחיים התאבלתי על זה שהוא, ובכן, מת.
שמאיר אריאל הוא עוד מאובל לפעמים. לשון שמתאבלים עליו.
לפעמים אנחנו רוצים שהוא ייצור עוד, או סתם זוכרים אותו, כי הוא מהאלו שהצליחו לפרסם עצמם בחייהם.
איזה דפוק זה שיש אנשים שלא הצליחו לפרסם עצמם. או שלא ניסו.
או שהיו מופנמים מכדי שנדע מה לזכור מהם.
איזה לא יעיל זה, שאת האחד כולנו זוכרים ואת האחרים אף אחד לא.
זה אוף.
התכוונתי לנסות להקיף כל מיני אפשרויות שבגללן לא זוכרים אותם.
הנה, זאת אפשרות ממש רווחת לדוגמה.
שלא היה מי שאהב אותם.
מגיע לכל בנאדם לעמוד לפחות פעם אחת בחייו על במה,
וכולם ימחאו לו כפיים,
כי כולנו ניצחנו את העולם..
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)