הנטייה האינסופית של היקום ליצור דברים ואז להשמיד אותם,
משגעת אותי עד חוסר נשימה.
הנטייה האינסופית של היקום ליצור דברים ואז להשמיד אותם,
משגעת אותי עד חוסר נשימה.
הוא שהרושם שלהם כדמות בסיפור ההיסטורי הכללי נשאר להתקיים.
שים לב שככל שאנו מתרחקים מן ההיסטוריה היא הופכת להיות כללית יותר.
פשוט, קם נחרב, נהפך, נגמר.
מאה שנה, מיליארדי לבבות, במשפט אחד.
עולם שאנו מעדיפים, או אולי פשוט לא יכולים אחרת, לשכוח.
רק בגלל שלבני אדם אין מספיק כוח / ידע / זמן כדי לזכור את כל הפרטים שלה.
מוחה על חוסר הכוח / ידע / זמן שלנו,
המותיר אותה להימחק עם הזמן מליבנו.
(הרי במידה מסויימת, ממשות הדברים מתקיימת רק כשמבחינים בהם.)
אבל עבור האדם המסוים, דווקא לזכור את כולה, אפילו אם היה ניתן לו הכוח, היה מונע ממנו לפעול היטב את חלקו שלו, שהוא העיקר.
ההיסטוריה - מובחנת ועומדת, כל פעם מחדש.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)