בס"ד

 

התלהבתי מידי

אמ

דיון מחכים

|חושב|

איפה עובר הגבול בין חוויה אישית לדבר אובייקטיבי

מישהו יכול להיות אוביקטיבי בנוגע למשהו?

 

השכל שלי מת סופית

סליחה מתוקה

אין לי רעיון מחוכם

תמיד אפשר להיות אוביקטיבי

אבל זה כרוך בהמון מאמץ וכאב

ודם

@קול דממה

האם לדעתכם זה מבזה בנות בגילנו לעבוד בניקיון?

כי אמא לא מרשה לי. ואני חייבת כסף.
בשביל לקנות כינור! ואז ויולה. ואז צ'לו

למה היא לא מרשה?

 

ומה למען ה' תעשי עם ויולה וצ'לו?

סתם, אבלאבל תסבירי לאמא שזה מה שעושים בגיל שלנו, וכולם עושות את זה, ילכן זה לא מבזה.
בעצם זה בכלל לא תירוץ מספק.
עזבי

תנסי לברר לגבי מקומות ציבוריים (בתי כנסת, מתנ"ס יישובי וכו'), יכול להיות שזה היא תסכים.

הלוואי

ההפך. כך נעריך את מה שיש לנו יותר..

|מוחמא|

 

האם להתרחק מחברה רעה? (בהתאם לאינספור הנחיות בכיוון הזה במקורות)

עד כמה? ובכלל - מהי חברה רעה?

כי מצד אחד השאיפה היא לתקן חברה רעה,

ומצד שני לא רוצים להידבק ממנה,

ומצד שלישי כל אדם ודרכו ויכולתיו.

 

אז אדם צריך לצאת במסע על עצמו ושאר קלישאות - אבל באמת - ולהבין מי הוא, מה הוא, והאם הוא שייך לקבוצה הראשונה או השנייה.

יש הגדרה חד משמעית לרשע?

כמדומני, האנושות לא מחולקת באופן דיכוטומי לרשעים וצדיקים.. שהרי אדם יכול להיות צדיק בתחום א' ורשע בתחום ב'.

לכן, לדעתי, היצמדות להגדרות המקובלות התוחמות את ה'צדיק' (בד"כ מצוינות בתחום הדתי המובהק) היא שגויה.

מה שאומר שצריך למצוא קנה מידה אחר לסרגל הצִדְקות.

 

וכאן מגיעה פרשנות בננית הלא מחייבת בעליל

"אל תתחבר לרשע" - אולי המונח 'רשע' נתון להגדרה סובייקטיבית.

כלומר, ברגע שאדם תופס מישהו כרשע, הוא מצווה להתרחק ממנו,

אבל אם הוא רואה בו את ה'צדיק' שבו, מותר ואף רצוי שיתקרב אליו.

 

אפשר להעמיק מעט ולומר, שרק התקרבות לאדם שרואים בו את הטוב תיצור דינמיקה חיובית.

 

פיתוש

זה ממש מתחבר לי

כי מה זו אהבה? תפיסת דבר כטוב (לא חשוב באיזה היבט)

ולכן היא הדרך היחידה להתחבר לפחות ממושלם (קרי: אדם שיש בו גם 'רשע')

 

ויעלי

מה שאמרת גם מאוד מתקשר לי

כי לכל אהבה יש גבולות בזמן נתון (כלומר, הדברים שאדם מסוגל להכיל ולחיות איתם בשלום, בהתאם לגבולות האישיות שלו),

מה שיוצר שוֹנוּת בין אנשים ביכולת ההתחברות שלהם.

מילים כדורבנות ובסלע וכו'.

זה עצום לחשוב על זה ככה.

תודה.

וואו.

זכיתי בפרגון מאח"מית |נרגש|

 

את יודעת מה?

הכתיבה של זה ישבה לי משהו בלב

פתאום אני חושבת על זה שמותר לי להתרחק מאנשים מסוימים, בלי ליפול בפח ההאשמות והשנאה

פשוט מתוך הבנה שאני עוד לא במקום שמכיל אותם, וזה בסדר לגמרי, כי אף פעם אני לא אוכל להכיל את כל העולם.

(ברמת הרגש. ברמת השכל, ההבנה שכל אדם הוא יציר כפיו של השי"ת מספיקה.

ואולי... אולי ההכרה השכלית הזו מסוגלת לחדור לעומק הרגש? אולי יש מעמד נפשי שמאפשר את זה? קצת תמוה בעיניי, אבל.. אולי).

 

אז לפחות בואו נסתכל על אלה שאני מסוגלת כבר עכשיו להכיל, כי זה כבר די יפה

ובקשר לאחרים... יכול להיות שבהמשך החיים. ויכול להיות שזה בכלל לא התפקיד שלי.

 

אני חושבת שאני צריכה להפסיק להילחם בעצמי

גבולות זה בסדר, זה מה שמגדיר אותי

אמנם הכלים שלי צריכים להתרחב לגבולות רחבים יותר,

אבל לאט לאט.

 

ןןאו. וואו.

אנחנו צריכים פשוט לאהוב.

דיברנו על זה שהיה ילד אחד שהישיבה ממש גרמה לו לעזוב. והוא הסביר את השיקולים, במשך הרבה זמן הוא היה בישיבה והוריד לילדים את הרמה הרוחנית בדיבורים קללות וכו... 

ראו שהוא לא מתחזק וגם לא מנסה ורוב החברה לא מנסים לחזק אותו, הוא שנא את הר"ם שלו ועשה הרבה בלאגנים

אז הגיעו למסקנה שעדיף שהוא יעזוב...

 

 

באמת יש לי המון פרפרים בראש שאני צכה לתפוס בשביל להסתכל קצת, בל לא כאן

אשכרה.