בס"ד
אם עץ נופל באמצע יער ואף אחד לא ראה ולא שמע אותו נופל האם הוא באמת נפל?
כן.
כי קיום של דברים ומאורעות לא חייב להיות מעוגן בתפיסה חושית של בני אדם
במה קיום כן תלוי?
חוץ מבעצם הקיום
איך אפשר להוכיח קימות?
איך זה בתור נושא לחשוב עליו?
בס"ד
אם עץ נופל באמצע יער ואף אחד לא ראה ולא שמע אותו נופל האם הוא באמת נפל?
כן.
כי קיום של דברים ומאורעות לא חייב להיות מעוגן בתפיסה חושית של בני אדם
במה קיום כן תלוי?
חוץ מבעצם הקיום
איך אפשר להוכיח קימות?
איך זה בתור נושא לחשוב עליו?
אפשר להתפלסף ולענות, ואפשר לעקוף את השאלה ולהחזיר באחרת -
למה צריך להוכיח קיימות?
(זו לא שאלה רטורית)
בס"ד
כלומר
בכללי אין בזה עניין
יש עניין בהוכחת קיימות של פרטים כדי לעגן תאוריות ואת ההשלכות שלהם
ויש עניין בהוכחת קיימות כשעשוע פילוסופי
בס"ד
(סתם אעיר רגע משו קטן
אני אוהבת אותך
זהו
הוצפתי פתאום וזה היה צריך להיאמר)
יש עניין בלהוכיח את הקימות של האדם כי יש לזה השלכות על מהלך החיים שלנו
יש עניין בלהוכיח קיימות של יסודות כימים כדי לעגן תאוריות שנבנות על גביהם
יש עניין להבדיל אלפי הבדלות להוכיח את קיום ה' כי גם זה משפיע על כל החלטה שנעשה בחיינו
ככלל אין עניין בהוכחת קיימות
בפרט אין טעם לכל פעולה שהיא בלי קיימות
(מתוקית שאת
גם אני כ"כ!)
או אולי השאלה הייתה צריכה להיות אחרת -
מהו סוג ההוכחה שאנחנו מחפשים?
האם זו הוכחה שמצטמצמת לתחום השכל, או שהיא יכולה להתרחב גם להכרה פנימית או לרגש?
וזה תלוי בתשובה לשאלה - למי אנחנו מנסים לספק את ההוכחה?
ועכשיו לי יש שאלה
ברור לי שיש הבדל בין הוכחות כימיות להוכחות אמוניות
מאיפה לי? כלומר, מהו ההבדל, איך מגדירים אותו? או שאולי אין באמת הבדל..? (ואז זה די מהפכני)
בס"ד
לכן הוכחה כימית ואמונית פועלת בצורה שווה
כמו שהאמרת יפה בהודעה הקודמת
"הוכחה שמצטמצמת לתחום השכל, או שהיא יכולה להתרחב גם להכרה פנימית או לרגש"
כלומר
הוכחה היא דבר שכלי
אין דבר כזה הוכחה רגשית
רק הכרה
בדיוק חשבתי על זה לא מזמן
שאנחנו בני האדם מאד מוגבלים -
אם נעשה תרגיל ונבקש את האנשים לדמיין את היצור הכי מופרך עלי אדמות
הוא בדרך כלל יהיה עם צורה קבועה; רגליים, ראש, עיניים, אולי זרועות. ויהיה לו גוף.
והוא יאכל ויישן. ויהיו לו חברים, והוא יגור איכנשהו והוא יזוז איכשהו.
אבל מי קבע?
אולי בכלל יכול להיות יצור שהוא לא לפי הדפוסים הקבועים
והוא לא צורך אנרגיה
והוא לא זז
והוא לא -- פשוט לא?
אנחנו לא מסוגלים לחשוב על זה
כי אנחנו טיפשים.
זהו.
בס"ד
מוגבלות אינה טיפשות
מה גם שטיפשות מוגדרת לפי מדדים אנושיים ומימלא מדוברת כדבר מוגבל
אני אוהבת חרטוטי פילוסופיה
לא אכפת לנו אם העץ נפל כל עוד הוא לא הזיז לאף אחד (הו, סטגדיש)
ולא אכפת לנו אם עצם קיימותנו הוא קיימי או שאנחנו מקיימים אותו
כי זה בסך הכל משחק מילים.
פשוט קיימים וחיים עם זה בנחת.
כי באמת התפיסה שלנו פצפונת
ואם ננסה להגיע עמוק רק נטבע
אז למה לנסות?
בס"ד
אני חושבת שחובה עלינו לנסות לתפוס את המציאות
כדי שנוכל לחיות אותה באופן מלא ככל האפשר
אני מבינה את הנקודת מבט שלך
אבל החיים הם לא הכל או כלום
הם מורכבים מזה
וצריך לחקור בלי פשרות ויחד עם זה להבין שכנראה את כל התמונה מעולם לא נתפוס באמת
גיל ההתבגרות ותסמיניו
ואת צודקת,
אבל תכל'ס לא באמת נגיע למשמעות החיים,
ולחקור כשאין מטרה זה קצת חסר משמעות באופן מחפיר.
בס"ד
אבל אני מעדיפה 99 במבחן מ0 של יאוש
ודווקא זה מייאש.
בס"ד
לא הייתה לי בעיה להגיב לשאר השאלות פה
כי הם לא נגעו בי באמת
אבל מה שאת כותבת
פורט לי על מקומות כל כך אישים שאני צריכה כוחות נפש אדירים כדי להגיב עליו
ואין לי את הכוחות האלה כרגע
אז סליחה
שלא אגיב
תודה. מאד נגעת בי. פשוט תודה
(תחיה,
הלוואי והיית מחלקת לי קצת מהקסם שלך,
אני כל כך רוצה להיות גם,
בסדר עם זה)
היי, איזה כיף לקרוא את השרשור הזה.
(אני ממש גאה בעצמי על היכולת המחוננת שלי בבחירת חברות)
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)