בדיוק האחת שאני, זה בכלל לא סתם אחת.
וכי מה זה מושלמות. אין דבר כזה בכלל.
תראי ציטוט ממך בעצמך,
"ועדיין אני יכולה להיות הכל. ממש עולם בפני עצמו"
עולם.
לא בהשוואה לשום אחד ואף דבר.
עולם שעצם חיותו מצדיק את קיומו. בכל הווה והווה מחדש.
(ותודה
)
מאיפה בדיוק באה ההנחה הנפוצה והשגויה שאדם מכיר את עצמו טוב.
בהרבה סוגי נקודות הוא זקוק דווקא למבט מבחוץ שיספר לו מי הוא.
או שיאמר לו בפרצוף את שמנסה להדחיק מתודעתו.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
