בס"ד

נולדתי לתוך קופסת קרטון חצי שקופה ככה שהאנשים שעוברים בין המדפים יכלו לראות אותי

אני זוכרת את ההתרגשות שאחזה בי כשהילד הראשון בחן אותי

התנפחתי ברוב רושם מחייכת חיוך (שהיה די מטופש במבט לאחור) וציפית שיקח אותי

אבל הוא המשיך מיד לבובה הבאה

כך עברו עליי ימים על המדף בחנות הצעצועים מתמלאת תקווה כשהסתכלו בי ושוב מתאכזבת כשהלכו

זה כאב אבל איפשהוא בפנים ידעתי שהם אלו שמפסידים

ידעתי שאני יפה וטובה ויום אחד ילד או ילדה שיעריכו אותי יקחו אותי מהמדף אליהם הביתה ואז נחיה יחד חיים מאושרים תוך משחק חיבוקים וצחוק

הרבה חלומות חלמתי בלילות האלו

יום אחד הוא בא

זאת הייתה הפעם הראשונה שמבט אנושי גרם לי להתכווץ 

הוא בחן אותי עובר איבר איבר ממשש בודק שהכל במקום

כשהתסכל בעיניי הוא החליט לקחת אותי

למוכרת הבוהה בו בשאלה

אמר שאני מיוחדת

שאני בובה תמימה

כמובן שהתקוממתי בתוכי על הקביעה

ראיתי את עצמי כבובה בוגרת ומבינה

וכעסתי שהוא מאבחן אותי כך במבט

בבוז חשבתי עליו 

תהיתי מה גבר בשנות העשרים לחיו עושה בחנות צעצועים

למה שאיש יקנה לו בובה?

ובכל זאת

התקווה ניצחה את כל שאר הרגשות

כשאני מטלטלת בתוך השקית בדרך לביתי החדש

התחלתי לרקום לעצמי חלום על הזמן שאבלה עם האיש הזה

בבית הוציא אותי מהקופסה

ושוב בחן אותי

את הזמן הזה ניצלתי לבחינה משלי

עברתי במבטי על הבית

רואה בובות נוספות יושבות להן שם

הן נראו מסכנות

וניצוץ נואש היה הדבר היחידי שראיתי בעיניהן

ואז זה התחיל

אני עדיין רועדת מהמחשבה על זה

משחק חולני של עינויים

של ניפוץ תקוות של העלבות בוטות

כל יום התכווצתי במדף

מקווה שהפעם יקח אחרת

שהפעם יחוס עלי

וכל יום מחדש הוא בחר בי

דורס את נשמתי

עד שהרגשתי ריקה

החלומות על משחק וחברות הוחלפו בסיוטים

בסיוטי ראיתי את ידו הגדולה תופסת אותי

עוקבת אחרי לכל מקום שאליו אני בורחת

בבכי הייתי קמה מהסיוטים האלה לתוך מציאות כואבת לא פחות

רציתי להתנגד

אבל לידו הייתי כל כך חלשה

והוא

הוא כל הזמן הבהיר לי שאני לא מסוגלת

שאני לא שווה דבר

ואז זה הפסיק

הוא יצא בבגדים ירוקים ומוגהצים מהבית ליממות שלמות

אלו היו רגעי אושר

אז ישבנו כל הבובות

ויכולנו להעמיד פנים שאנחנו במקום טוב יותר

יכולנו לנסות לשכוח

וכמעט הצלחנו

אלא שבכל פעם מחדש רגע לפני שנשכח

הוא הגיע מיוזע ובמדים כועס ומלא טירוף

שמתי לב

שמפעם לפעם הוא לוקח אותי פחות

התמלאתי הקלה

הרגשתי כמעט חופשיה

עדיין התכווצתי תחת מבטו

ועדיין ידו הייתה רודפת אותי בסיוטים

אך ביום הוא כמעט ולא נגע בי

עד שלא נגע בי כלל

כאבתי את כאב חברותי שעונו תחת ידו

וחשבתי שזה הדבר היחיד שממשיך להציק לי בו

אבל כל יום מחדש הוא לא ראה אותי

הוא התעלל באחרות

מספר להן כמה הן מיוחדות בכיעור שלהן

מלטף ואז מכה בכוח רב

ואני כאילו לא קיימת יושבתי על המדף ויכולתי רק לצפות בו

והנה אני סוף סוף חופשיה מהעינויים

ואני שונאת את זה

מעניין אם זה עובד

חייב דחוף.

(בייניש)

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.