לראות אייסקפה שנופל לרצפה זה ממש חורבן הבית. (לא קרה אבל, רק הלדמיין|נחרד|)
אנשים שאי-אכפתים? כאילו מאוד, אבל מעצמם בלבד
יש קטע במלחמת אי-תגובה הזאת. במשחק מי מוריד ראשון את העיניים. מה הקטע בעצם? באמת מעניין אותי לדעת.
(חוץ מכבוד עצמי, נראלי יש גם מימד של בחינה. כאילו, באמת? כן? או שלא? אז לא)
זה לא מוזר שיש הרבה דמיון בין האלו שנקראות חברות שלי. יחסי הקבלה
יש ממש הרבה אנשים חמודים, הלוואי הייתי גם
הוא ילד טוב שעושה לשורדת מצברוח אז אין שום סיבה לומר לו פויה, הממ |מגן על אהובו|
שורדתתתאני נהנת מננה בננה
אבל עם מחושים, כן?
אם לשון אז גם עיניים מגולגלות! יאו! אורי
היה לי משהו שרציתי להגיד ועכשיו הוא נעלם. פף פף. בבקשה תחזור חמודי
וזה היה ממש חורבן אבל לא הבית.
כי זה היה אישון אחד וזה נשפך על הבגדים שלו והוא התבייש ונבהל מאד מאד.
וזה היה באמצע התחנת רכבת וכולם עצרו להסתכל,
אבל שום איש לא עזר לו וזה היה עצוב מאד.
שורדתתתאחרונהמעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
