בס"ד
בקיצור, כפי שניחשתי, ראיתי איפשהו שחוקרת הצליחה ללמד ילדים לשלוט במידת הכיווץ של האישון שלהם.
אני לא זוכר איפה למצוא את הדיון הזה, ככה שאני לא יכול להיות בטוח לגבי המסקנות שצריכות לצאת משם, אבל אני כותב את זה לעיונך.
בס"ד
בקיצור, כפי שניחשתי, ראיתי איפשהו שחוקרת הצליחה ללמד ילדים לשלוט במידת הכיווץ של האישון שלהם.
אני לא זוכר איפה למצוא את הדיון הזה, ככה שאני לא יכול להיות בטוח לגבי המסקנות שצריכות לצאת משם, אבל אני כותב את זה לעיונך.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)