"נכון איפה שקצרין? אז ממשיכים ישר לבני ברק"
רציפים במרכזית ירושלים
"נכון איפה שקצרין? אז ממשיכים ישר לבני ברק"
רציפים במרכזית ירושלים
נפתלי הדג
חזק!אחשפעם ישבתי מאחורי זוג חרדים שבדיוק התחתנו,והבעל מקשקש שם שטויות..בשיא ה|אני מבין עניין חרשתי את כל נחל פתח תקווה דרום בבין הזמנים|
"הנה,נכון ראש פינה? אז אם ממשיכים ישר איזה רבע שעה,מגיעים לזכרון.."
"הנה סתכלי לצד ימין!|מסתכלים לכיוון ירדן|את מזהה את הים?!"
שפעם נסעתי באוטובוס בתל-אביב והסברתי לחברים הלא-עירוניסטים שהיו איתי כל מיני דברים "פה זה הפה ושם זה השם", ואני קולט איזו חרדייה ששומעת אותי ומסבירה לילדים שלה כל מה שאני מסביר
אטרקציות באוטובוסמיכל =>מדריכת כלות שחשבה משום מה שאף אחד לא שומע אותה
בקיצור דיברה בפלאפון, ואני שמעתי הכל (זוועה) ![]()
![]()
קיבלתי בדרכת כלות בחינם
עשכיו צריך רק חתן![]()
יאלה שרשור סיפורי אוטובוס
בן-ציוןאבל 

![]()
![]()
בניגוד לשיר הארוך למשל.
יומאחד כשיהיה לי זמן יש לי סיפור להחזיר לך
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)