ואז הזמן עובר מהר יותר

כל פעם שאת מבשלת- תבשלי כמות כפולה ותקפיאי חצי לאחרי הלידה.

בקופסאות בגודל זהה עם כיתוב ותאריך. כמה הערצתי את עצמי בשבועות שאחרי הלידה על המעשה הזה

להתאמן בכריעה ונענועים (עוזר לעובר להתברג נכון)

לכתוב לילדים מכתבים חמודים לימי ההעדרות, אם מתכננים לשהות בבי"ח.

סגולה ללידה

לפני הלידה האחרונה בעלי פתח איזה ארבע שבתות רצוף.... אבל אצלנו זה בחינם אז לא נורא.

מה שאומר שארבע פתיחות היו צריכות לתת לך לידה ממש ממש קלה. אכן כך היה?!

אבל היתה לידה טובה.

חייבת- לעשות הכנה נפשית ופיזית עם הבעל,שיהיה שותף מלא. למלא תוכנית לידה ביחד שאותה רוצים להקריא למיילדת כדי שהכ ו ל יהיה כמו שרציתם.

לצחצח את הבית לפניי ולהספיק את כול הדברים שאף פעם אין כוח אליהם.

ולעשות קניות של ה כ ל גם אם זה ישאר בחנות זה נתון להחלטתכם.

לחשוב על שמות ברצינות. שיהיה כיוון ברור כי אח"כ ממש מלחיצים.

בדיוק מה ששהייתי צריכה עכשיו..

באמצע חודש תשיעי וכל הטיפים כאן מעולים

זה לא חוזר אחרי שהוא יוצא...

ולהתמלא באמונה ובסבלנות שכל נשמה מופיעה בעולם ברגע הנכון לה

ליש ון בשכיבה על הצדעם כרית בין הרגלים- זה מאד נוח 

רלוונטי להריון ראשון בעיקר.

נולד לנו בננו הבכור והגעתי לבית הורי כאובה והמומה ובנוסף התעסקתי רוב היממה בהנקה /תפיסה נכונה/פצעים וכו'.

כשבעלי היה צריך להתמודד עם ארגון הברית.

לא הכנתי שום רשימת מוזמנים אפשרית, לא דברנו על מיקום הברית ביננו קודם הלידה ולא על שום פרט נלווה.

בדעבד הוטל עלינו לחץ גדול לעשות את הברית במקום מסויים שנוח לחלק מהמשפחה, לקבוע שעה מאוחרת שנוחה לכולם (למרות שבעלי ממש התבאס מזה קשות) ואפילו המנות בסעודה (שיהיו מכובדות כראוי... וד"ל).

למרות שאנו מאוד עצמאיים בחיינו- הסיטואציה גרמה לכך שלא עמדנו בלחץ כי אני הייתי עסוקה מידי בתפרים ובתינוקי ובעלי היה צריך להתמודד לבד כשאפילו לא קבענו שום דבר מראש.

היום אני כן ממליצה להתכונן גם לארוע הזה שצריך להרים תוך שבוע .  לא לסגור פינות, אבל כן לרשום במחברת נקודות חיוניות שחשובות לנו, לתאם ציפיות בנושא וכו'.

גם אני בחודש התשיעי וקצת מפחדת כיוון שאני בלידה ראשונה.

תגידו זה כואב?

זה קורע את הלמטה?

אשמח לקבל תשובה.

זה כואב?

כן.

אבל יש דרכים להקל על הכאב.

לרוב מכינים ללידה ושוכחים להכין ליום שאחרי...

אז מהנסיון שלי:

כואב, אבל יש חומר שנקרא "עזרקאין" שאפשר למרוח על הפד.

כמו"כ אפשר  להרטיב את הפד ולהקפיא. הקור משכך מעט את הכאב.

כדאי ללבוש תחתון רשת עם פד עבה המתאים ללידה וכך לזרוק הכל לפח אחרי הסיום בשירותים.

יש חומר שנקרא לנולין טהור שמאוד מאוד מקל על כאבים בפטמות, חשוב לקחת אחד שאין צורך לנגב לפני ההנקה כי לפעמים כל מגע כואב...

להשתדל להיות נינוחה.

לעיתים כמויות הדם מלחיצות, אבל זה טבעי...

לרוב בלידה ראשונה יש תפרים, החלק שנקרע הוא חיצוני בדר"כ אבל הגוף מהר מאוד דואג לעצמו.

זה זמן של הלם קל, לקלוט מחדש את הגוף ולהבין מה עבר עליו...כדאי להיעזר כמה שניתן בהורים, משפחה וחברות ולנוח כמה שיותר.

נוחתת עייפות כבדה ורוצים רק לישון...

ממליצה להכין מראש ולהקפיא כמה מרקים (אני הרגשתי שזה מה שחסר לי...מרק חם ומרפא...אבל לא היו לי כוחות להכין לעצמי ולא היה מי שיכין לי...כשחברה קלטה את זה היא מייד הביאה לי מרק שורשים חם וזה פשוט הרים אותי...)

אני הפותחת,

ממש באזור ארבע בערך, כי צריך להתחשב וכולם אנשים עובדים... ואי אפשר לכפות על כולם...

ממש הופעל עלינו לחץ גדול מאוד, ואני לא הצלחתי לגבות את בעלי כי לא היו לי את האנרגיות הנפשיות הדרושות. הייתי בהלך רוח שפוף וכנוע מאוד. (ב"ה לידה שניה היתה בבית ונפלאה והחזירה לי את האמון והכוח בעצמי)

כמובן שבכל משפחה זה שונה, ויש הורים שלחלוטין משאירים את כל הבחירות בידי הזוג.

וזו לא רק השעה- אלא גם התקציב! כי צריך מנה כזאת וכזאת וסלטים כאלו ובשר מכובד, לא לבייש את המשפחה... ועוד כהנה וכהנה פנינים ולחצים, שכמובן המימון להכל יצא מכיסנו בלבד!

(חלק הארי של המוזמנים הם משפחת בעלי וחברים יקרים שנוהגים לתת מתנה צנועה ולא צ'קים שמנים, כך שגישת הורי פשוט לא מתאימה לסגנון ולתקציב, הם בונים על כך שהארוע יכסה את עצמו אבל אנו לא נמצאים בסביבה החברתית הזו. אותה סאגה היתה גם בחתונה, אבל אז היינו מתואמים יותר ביננו)

אבל גם אצלנו זה היה כך בלידת הבן הבכור.

ההורים (של שנינו) די קבעו הכל, ובעלי התעצבן מכמה דברים שהיו לא לטעמו (כמו השעה (אחר הצהריים...), המקום, הנפרד שהוא רצה והמשפחה שלי לא כיבדו.. את המוהל קבעו ההורים שלו וממנו אני לא הייתי הכי מרוצה.. אני בכלל לא הייתי שם (רגשית) כי הייתי עסוקה בצהבת שהיתה לתינוק, באשפוז, בהנקה, בתפרים וכו וכו). ההורים (שלו) אפילו הזמינו חברים שלהם... חברים שלנו כמעט ולא באו כי זה היה ממש רחוק, אצל ההורים..

מצד שני, ממש לא היינו במצב לארגן הכל, והיינו אצל ההורים שלי וההורים של בעלי גם גרים קרוב, אז הם די התערבו.

קשה לצפות מהורים רק לתת, להיות אצלם אחרי הלידה, לפנק ולעזור, אך גם לא להתערב...

זו צפייה שלנו הילדים, אך לעיתים היא מוגזמת, לטעמי. צריך לדעת שאם נעזרים הרבה בהורים, נמצאים אצלם, אז כן, מטבע הדברים, לא הכל יהיה תמיד לטעמנו. זו לפחות הגישה שלי, שנותנת לי להסתכל על כל מני מצבים מבאסים בצורה קצת פחות מבאסת.. (וההורים שלנו נפלאים, של שנינו, אבל מה נעשה, שמטוב ליבם גם קצת מתערבים...)

את שתי הבריתות האחרות עשינו כבר במצב אחר, חזרתי הביתה, לא לידה ראשונה... ואנחנו קבענו הכל..

ההורים היו על תקן אורחים בלבד וכמובן עזרו, אבל על תקן מוזמנים...

בקיצור, יש תקווה לחוויה מתקנת, בעזרת ה', בבריתות הבאות...

אבל מהטקסט נשמע שכן

בשעה טובה וחיבוק

יש פס יקרה!

לא יודעת כמה זמן עבר נראה לי אוביטרל משפיע משהו כמו 12 ימים אז רק תבדקי שזה לא ההשפעה של זה. ואם לא אז אכן פס לגמרי...

כן??

תודה🩷

בשעה טובה!!!

נראה חיובי לגמרי

מרגש ממש!

שיהיה רק בבריאות וידיים מלאות

מרגשששששש ממשששששש!!

בע"ה שהכל יעבור בבריאות ובקלות! תינוק בריא ולידה קלה

יש שם פס חלש. אבל זה עדיין מוקדם...

מזל טוב בשעה טובה

אלא שאלות פשוטות ויש להן תשובות ברורות -

הפתח נמצא בין הרגליים

את התינוק אי אפשר לראות כי הבטן לא שקופה, אבל לרופאים יש מכשיר מיוחד שאפשר לראות בו תמונות לא מאד ברורות בשחור-לבן. (אם שמרת, את יכולה להראות להם צילומים שלהם משלב העוברות).

זה מתייששב לך או עדיין מרגיש לא בנח?

תראי לנו את זה )את הפתח)

אמרתי כל אחד מסתכל על הגוף שלו.

אז הם אמרו תראי לנו איפה זה עם הבגדים. 🫣

לא יודעת..

והם שאלו אם שהתינוק נולד ראיתי מה יש בתוך הבטן, הם כנראה הבינו שהפתח בבטן.

ושהם לא יכולים לראות, כי זה אזור פרטי.

ככה גם לא תהיה להם שאלה על הבטן.

את יכולה להסביר שזה פתח מאוד קטן, ורק כשהתינוק יוצא הוא גדל, ואז נהיה שוב קטן.

וכמו שכשפותחים את הפה לא רואים מה יש בתוך הגוף, ככה גם כשהתינוק נולד לא רואים מבפנים.

תחשבי על זה מראש של ילד

אין להם מושג

זה מאד מסקרן איך תינוק יוצא פתאום.

אם זה לא היה איבר פרטי, לא היית מראה להם?

ברור שכן

אבל זה פרטי אז אי אפשר...

וזה לא יגרום לבת לחפש את הפתח בין הרגליים שלה?

היא כבר שמה לב ל"חור" שלה, בניגוד לאחים.

להפך, מעולה.. שתכיר את הגוף שלה.

תסבירי לה יש שם שני פתחים - אחד שממנו יוצא הפיפי, ועוד פתח שמוביל לרחם ודרכו נולדים התינוקות.

אני נתתי לבת שלי מראה כדי שתוכל להסתכל

אני השנה הצלחתי יחסית לשרוד ואף ליהנות רק בזכות זה שרוב הזמן לא כולם היו בבית (רק שבועיים כולם היו).

אנחנו עושים בתחילת החופש (יותר נכון, בתחילת בין הזמנים) ישיבה משפחתית שבה כל אחד בתורו אומר רעיון שהוא רוצה שנעשה בחופש (עורכים כמה סבבים), וכותבים את כ-ל הרעיונות. אח"כ (עם הילדים או בלעדיהם) משבצים את הרעיונות האפשריים בלוח הזמנים, ומשתדלים שכל יום יהיה משהו.

לזמנים שבהם רק חלק בחופש - מנסים לתת להם פרויקט מתמשך שירתק אותם.

זה לא שאין בכלל התברברות ומריבות ובלגן וחוסר סדר בזמנים... בטח בימים האחרונים של החופש, כשכבר אין כוח יותר ויש את השילוב של להעיר ילדים בבוקר והטיפול בילדים שבבית... (ואז בא לעזרה לא מעט גם מידידנו המסך)

אבל לפחות בחלק מהזמן מצליחים להגיע גם להנאה.

יש דברים שיכולים לגרום לחופש להיות יותר כיף כמו לשים לב לצרכים של הילדים ולתכנן את היום שהילדים יקבלו את הצרכים שלהם בצורה שמתאימה לי. והיו חופשים שעשיתי את זה וממש עבד.!

אבל יש גם הרבה שלא תלוי בי אלא לשלב הספציפי שהילדים נמצאים בו והאינטראקציות ביניהם וכו'

לדוג' קיץ שעבר אחד הילדים היה בשלב מאוד קשוח וכל היום הציק והיה לי ממש קשה להיות איתם.

לעומת זאת בשאגת הארי הילדים שיחקו כל כך יפה ביחד והיה ממש כיף. וזה לא קשור בכלל אליי.

נגיד הבכי של הקטנה נשמע כמו משהו שלא תלוי בך שמאוד מקשה. גם לדברים כאלה אפשר לחפש פתרונות, אולי להשאיר אותה עם בייביסיטר לפעמים, אבל זה באמת מורכב.

אני חושבת שאם ביומיום היית מגדלת את הילדים בבית, זה היה לך יותר קל. היציאה מהשגרה מאוד קשה לנו ולהם.

וגם דבר שאנחנו מאוד מאוד אוהבים מותר שיהיה קשה איתו ונמאס ממנו. זה לא אומר שאת לא אוהבת את הילדים שלך.

בסוף אני לא חושבת שיש אמא שמבחינתה החופש הגדול הוא רק אבל רק פרפרים ואושר ונחת, לכולם לדעתי מגיע בסוף המיצוי והקושי וה''נמאס מהילדים''. אני מניחה שיש כאלו שמתמודדות עם זה יותר או פחות טוב אבל לכולם זה קורה.

ועוד משהו- לא בטוח שכדאי להגיע בציפייה של ''הולך להיות נפלא''. יכול להיות שאם תגיעי בציפייה ריאלית יותר זה גם יקל על המציאות. כי יכול להיות שחלק מזה שאת מצפה שזה יהיה זמן נפלא ולך יהיה נהדר איתם יוצר חלק מהבעיה, ואם לא תצפי לזה יהיה לך קל יותר.

לתכנן מראש ארוחות מסודרות. להשאיר ימים בלי תוכניות מסודרות כדי לתת להם זמן להנות מהבית ולאפשר בלת"מים.

הכנתי לפני החופש לוח שמכיל את כל החופש. שיבצנו שם דברים שרצינו, כמו טיול משפחתי, סידור תיקים וכו'. דאגתי לשבץ 2-3 דברים בשבוע.

שאלתי אותם מראש מה הם רוצים ללמוד בחופש וקניתי דברים בהתאם. קניתי המון חומרי יצירה וכמה משחקים ששלפתי במקרים מיוחדים.

אבל שלי עוד קטנים (הגדולה עולה לא'), לא יודעת אם יעבוד גם עם בוגרים יותר.

לגבי סדר - שטיפת כלים אני עושה בזמן שאני מבשלת את הארוחה הבאה. סידור משחקים אני מבקשת כשיש משחק במקום בעייתי או כשקשה לעבור בחדר. הרבה אני משחררת ולפני שבת עובדים קשה יותר. ליצירות יש איזור מוגדר ואני אוכפת זאת גם בחופש. כנ"ל אוכל.

אני מאלו שנהנות מהחופש והלוואי שהיה ארוך יותר

באמת הקושי עם החופש עולה עם הגיל והנפרדות

אני לא מצפה מהחופש להיות מהנה, אני מצפה מהחיים להיות מהנים בכללי, בחוויה. ובתוך שגרה שהיא מ0 ל100 אני מצפה לרגעים של אור שיצבעו את החוויה באור חיובי. אבל יש גם רגעים קשים מאוד, כמו בחיים עצמם אצלנו למשל לבן שלי היתה הסתגלות קשה בחופש, יש לו דרישות ורצונות לאטרקציות מסוימות, לשעות יציאה שלא מתאימות לי, לשעות שינה שלא מתאימות לי. וכמובן שבתוך כל זה גם לעבוד וגם להאכיל ולתחזק את הבית וכן, אני מרשה לעצמי גם לצפות לזמן שלי עם עצמי שיהיה לי בו כיף ולא רק להיות כל היום בנתינה. כמו בשגרה אבל בקטן

להגיד לך שהוא היה רוב החופש שמח ומאושר? ממש לא. הוא היה מתוסכל הרבה פעמים ותסכל אותי מאוד גם כן. גם קשה לי לצאת בחום הזה ולעשות פרצוף של "כיף לי". וואלה לא כיף ככ 😅

אז בגלל שהוא בגיל שהוא יכול להבין עשיתי לו שיחת תיאום ציפיות, הכלתי את התסכול ונתתי לדברים לקרות. התאמצתי איפה שאפשר כדי לתת לו חוויות, ובזמנים שלא התאפשר אז לא וזה בסדר

בכללי אני חושבת שהציפייה מהחופש להיות חודשיים של האפי האפי היא מנותקת. את כל יום כל היום האפי האפי? אני לא. הלוואי כאילו, אבל אני משתדלת למצוא את הרגעים האלה שבהם אני יכולה להיות נוכחת, יכולה לתת את האקסטרא, לשמח, לתת, וזה מה שעושה את ההבדל, אם הפסגה של הפעמון שלך היא טוב/ תסכול. בחופש או בשגרה אותו דבר מבחינתי, השאיפה היא חוויות של טוב ולא הכל טוב. כי אחו החיים

יש לי בעיה לצד השני, קשה לי מאוד להתחיל את השנה , גם לי בתור אמא שקצת עובדת בחוץ וגם בשביל הילדים, הייתי ממשיכה בחופש עוד. וזה לא שהיה פה הכל מושלם ומוצלח, היו רגעים קשים וזמנים מעייפים ועוד, אבל בסך הכל הכללי נהנתי ברוך השם. אנחנו פחות אנשים של תכנונים מראש, ההיפך מעייף אותי לתכנן מראש, קובעים בדרכ כמה דברים מראש( עם המשפחה המורחבת וחברים) וכל השאר מה שבא ברוך הבא, מתכננים תוך כדי. מנסים לעשות הרבה דברים וחוויות ולא תמיד רחוק/ נסיעות ארוכות. והבית בחופש לא מושלם בסדר וניקיון מקבלים את זה ומשחררים..לא יודעת אם עזרתי במשהו

אמהות לא גידלו את הילדים שלהם לבד

את בטח מכירה את המשפט

דרוש כפר שלם....

אז נכון בעבר הילדים לא היו במסגרות אבל המשפחות חיו ביחד וככה אפשר היה לגדל את הילד גם עם הסבתא והדודה והבתדודה

חוצמזה יכולה לספר לך עלי- שעד אוגוסט הזה אני רק חיכיתי לחופשות (יש לי קטנים) ובאוגוסט הזה הם גדלו קצת והם רבים המון המון וגם פחות מקשיבים לי מפעם

וזאת פעם ראשונה שהיה לי גם קשה אוגוסט

הפעמים שעזרו לי והיה לי טוב זה

א. כשזרקתי את הפלאפון לאנשהוא והחלטתי בבוקר כבר שהיום מוקדש לילדים

ב. בהמשך לזה- כששחררתי ציפיות של בית מסודר ומשימות וכו' וגם ציפיות של זמן לעצמי...

ג. טיילנו הרבה. זה היה נהדר.

ד. חברה, משפחה, זה מרענן ונותן אוויר. וגם ערך אחר כך ללהיות לבד רק אתם

וגם הכי עזר לי לקראת הסוף, להיפרד מהמחשבה שלי על אמהות מושלמת. על ילדים מושלמים וכל זה שהכול הולך כמו שצריך. ולדעת שככה זה בכל בית ובית. לאחוז ברגעי המתיקות שלהם ולהגדיל אותם. כל יום שכיף יחד, או שעה שכיף יחד היא שעה שאפשר לאחסן בזכרון ולהתרפק עליה ובסוף זה מגדיל את הכיף החיבור והאהבה.

אבל גם הרבה התמודדות...

תכלס אמרתי לעצמי שראיתי בעבודה בחינוך שכל הילדים חוזרים אחרי החופש עם קפיצת גדילה כזו וברור לי שלא כל הבתים המצב טוב אבל עצם הזמן עם ההורים ההתנודדות עם משו אחר שהוא לא השגרה, החוויות המגוונות, הקשיים והאתגרים גם ממש מבגר ונותן להם הרבה. כמובן לא מדברת על נוער שמדרדר בחופש... אלא מי שבנורמה...

וואלה עזר לי להוריד את האסימון שלא צריך להיות מושלם...

אבל חייבת להגיד לך

שתינוקת שבוכה כל הזמן בחוץ זה ממש מקשה ומוריד הרבה מהאנרגיות...

אצלנו גם הקטני צרחן בנסיעות אז נסענו בתחבצ למקומות ותכלס גם שאר הילדים נהנים מהחוויה של האוטובוסים.. אבל זה מגביל קצת...

הייתה מגיעה לגן עם שמיכה ומוצץ (גם קטנה בשנתון ועלתה לגן קצת לפני גיל 3). לקח זמן עד שהיא למדה שהשמיכה נשארת בבית. רק לאחר מכן התחלנו להרגיל אותה שכשהיא באה לגן עם מוצץ הוא מיד היה נכנס לתיק/מגרה אישית ובמשך היום לא הייתה עם מוצץ.

אני לא יודעת מה תהיה מדיניות הצוות, אבל אם אפשר לא הייתי מפסיקה מיד עם המוצץ, והייתי ממתינה עם זה קצת שלפחות ייכנס לשגרה של הגן ותראי שהוא מסתדר.

ואת הקושי

ודי בטוח שהוא לא יהיה היחיד בגן עם מוצץ... בדרך כלל בהתחלה רוב הגננות זורמות עם מוצץ

אם היא מאפשרת לילדים להיות עם מוצץ.

שלא יהיה מצב שתתנו לו מוצץ ובכן לא ירדו לו להיות איתו.

גם הבן שלי עלה לכם לפני גיל 3.

כשהוא היה במעון היה לו מוצץ לשינה.

כשהוא התחיל את הגן קבעתי שהמוצץ רק בבית. לא לוקחים לגן, ולא לוקחים ביציאות מהבית.

זה היה לו בסדר.

בבית הוא היה הרבה עם מוצץ, וגם כשהייתי להגביל זה לא עבד.

בגיל 3.5 הוא נגמל מהמוצץ לגמרי.

כמה שיותר להקל על ההסתגלות

עד שהוא יסתגל בהתחלה. למרות הגיל..הצוות ידע לאט לאט להוריד ממנו

גם ככה קשה לו, לא חושבת שכדאי להעמיס עליו עוד קושי. החפץ מעבר זה מה שעוזר להם לווסת את עצמם

וכשירצה יוכל לקחת

אחר כך אפשר בהדרגה...

במיוחד אם הוא בגן שמעורב עם השנתון מעליו.

אם יש חפץ אחר, מעולה.

אם לא, אפשר לקשור בתוך התיק (קשר שהוא לא יכול לפתוח) ואם ירגיש צורך יוכל לגשת כמה דקות לתיק להשתמש במוצץ הקשור לתיק, ואז לחזור לפנים הגן.

אפשר גם לקנות חפץ במיוחד עבור ההסתגלות.

עלה לגן 3, בערך שליש מילדי הגן מסתובבים בחלק מהיום עם שמיכה ומוצץ.

הגננות אמרו שיתחילו כשבועיים אחרי ההתחלה לבקש לא להביא יותר.

נשמע לי הגיוני

ואם ארגיש שהוא עדיין זקוק לזה, נמצא דרך עם הצוות

שזה פד ששמים שמחליף צבע כשזה מי שפיר

לא יודעת אם מוכרים את זה עדיים שווה לבדוק

נראלי שכשמדובר בירידת מים אז לא יהיה לך ספק..זה פשוט גלונים של מים שיורדים כך שאין התלבטות..

ככה זה היה אצלי לפחות🙈

הייתה לי ירידת מים שלוש פעמים. פעם אחת הייתה כמו שאת מתארת, אבל בפעמיים הבאות זה לגמרי לא היה ברור... טפטופים קטנים בכל פעם...

וגם הם לא תמיד מצליחים לזהות בוודאות?

זה אכן מתסכל ומלחיץ

באיזה שבוע את?

כמו אחרי קיום יחסים.

ותנסי לשים פד ולראות אחרי שעתיים אם הוא באמת רטוב.

לפעמים יש תחושת לחלחות כזאת אבל אין באמת טפטוף.

בכל מקרה אם את מתלבטת תבדקי, מכירה מישהי שהיה לה מיעוט משמעותי אחרי שבוע של טפטופים שהיא לא ידעה שזה ירידת מים....

איך זה עבר בפעם הקודמת? אולי את יכולה להשתמש גם עכשיו באותם כלים שעזרו לך אז?

פעם שעברה ממש קרסתי, ואז היו לי כמה שיחות סוג של טיפול עם העוסית בקופה ובעלי התחיל לחזור הביתה כל יום בצהריים במשך שלושה חודשים להיות עם הילדים ואני גם לקחתי לי כמה ימי מחלה ושמתי המון פוקוס על מה יעשה לי טוב ומה הנפש שלי צריכה.

אז גם ידעתי מה הטריגר היה זה היה סוג של עומס יתר. עכשיו אני לא יודעת מה הטריגר ואני גם לא במצב כל כך גרוע אני לא קורסת רק אינלי כוח לכלום ואני במצב רוח נאכס כל היום ולא מחכה לשום דבר ולא מחכה אפילו לראשון לספטמבר, כאילו מן שורדים את העולם הזה ומחכים שהיום יגמר כדי שיגיע מחר שגם הוא יגמר שתיגמר השנה הזאת כדי שתגיע עוד שנה שגם בה אני אספור את הימים עד שהיא תיגמר. מן דכדוך כזה

ואם אפשרי שבעלך יהיה יותר נוכח אז מבורך ממש.

מאז ההפלה (לפני חודש וחצי) אני מרגישה שכל דבר קטן נראה לי קשה מדי

נגיד הקטע של הגמילה אני לוקחת ממש קשה וגם עוד דברים

לא שאני עצובה כל היום, אבל כאילו הרבה יותר חלשה ונשברת. סתם מעצבן

בטח אם את בתקופה עמוסה רגשית, אז פרגני לעצמך.

לי באופן קשה עם גמילה לכן ברגע שיש לי יותר פספוסים ממה שאני יכולה לשאת ולהיות נינוחה החזרתי חיתול.

מהניסיון שלי כשילד מוכן הוא מוכן, אז יהיו פיספוסים שהוא מתרגל או לא שם לב, אבל כמות שאת מתארת זה יותר ממה שהייתי יכולה לסבול.

אני כל כך לא רוצה לחזור אחורה

השאלה אם זה בדרך להשתפר בזמן הקרוב....

כמו שוקולד צ'יפס או משהו ברעיון על כל פעם שהוא עושה? אולי כדאי

והגיוני ממש שמעון יגרום לנסיגה... לא בטוחה שכדאי להחזיר טיטולים, בטח אם המטפלת זורמת לנסות להמשיך

וזה מאד הגיוני

אבל אני לא יודעת עד כמה המטפלת זורמת

היא נתנה לזה עוד שבוע מבחינתה

לא יודעת אם היא הבינה שזה נסיגה בגלל המעון

והדד ליין הזה מעצבן אותי

ואם אחרי שבוע תרצי להמשיך את יכולה להגיד שעוד שניה החגים, ובחגים הוא יהיה בבית ואת לא רוצה להחזיר לו טיטול עד אז כי זה יבלבל אותו...