הספידומטר לפני שהאט. המחוג הראה 105 קמ"ש, במקום שבו המהירות המותרת היא עד 60 קמ"ש. זו הפעם הרביעית שהוא נתפס על מהירות בשנתיים האחרונות.
איך זה יכול לקרות לי? חשב.
הוא שמע את כרזת השוטר בניידת שהופיעה לפתע במראה. השוטר הורה לו לעצור בצד. ישראל האט את רכבו ועצר בשולי הדרך והניידת מאחוריו. ישראל הביט במראת הצד וראה את השוטר יוצא מן הניידת ופוסע לעברו. עוד מבט לעבר פניו של השוטר וכולו נתמלא פליאה, הרי זה יעקב, אחד המתפללים מבית הכנסת. הוא פוגש אותו כל שבת והם מברכים זה את זה בברכת שבת שלום.
הוא לא ידע שיעקב מתנדב במשטרת התנועה, במדים יעקב נראה אחרת. עתה חש הקלה. חיש מהר יצא ישראל מרכבו וקידם בברכה את יעקב:
"שלום יעקב, אני מופתע לראות אותך כך במדים".
"שלום ישראל" השיב יעקב בארשת פנים רצינית.
"אני מניח שתפשת אותי על חם כי אני ממהר הביתה . אשתי והילדים מחכים לי".
"כן, אני מתאר לעצמי", ענה יעקב כמעט בלחש.
"אתה יודע, בימים האחרונים עבדתי עד מאוחר ועתה אני ממהר הביתה וכנראה לא הקפדתי הפעם על המהירות המותרת", אמר ישראל בצורה מבודחת.
השוטר לא ענה ועלעל בפנקס הדו"חות ..
"אתה יודע, אשתי טלפנה ואמרה לי משהו על עוף בתנור ותפו"א חמים לארוחת ערב, אתה יודע למה אני מתכוון?"
"כן אני יודע למה אתה מתכוון, אני גם יודע שיש לך עברות קודמות רבות" , סח יעקב.
אוי ואבוי, חשב ישראל לעצמו, זה הולך להיות לא טוב. הוא בטח ירשום לי דו"ח. צריך לשנות גישה.
"על מה עצרת אותי, יעקב?"
"105 קמ"ש. האם תואיל בבקשה לשבת ברכבך?"
"רגע, חכה רגע יעקב, אני הסתכלתי בדיוק במד המהירות ובקושי נסעתי 80", שיקר ישראל, העיקר שלא לקבל דו"ח.
"בבקשה ישראל, לך שב ברכב", ביקש יעקב בנימוס.
ישראל חש נבוך, נכנס לרכבו וטרק את הדלת בתסכול. הוא הביט במראה לעברו של יעקב וראה אותו רושם בפנקסו. למה הוא לא ביקש ממני רישיונות, תמה ישראל, איך זה יכול להיות? החרא הזה רושם לי דו"ח? מעניין איך תהיה הפגישה בינינו בבית הכנסת? איזה פרצוף יהיה לו לעמוד מולי?
דפיקה קלה על שמשת החלון קטעה את הרהוריו של ישראל. הוא הסב את פניו וראה את יעקב מסמן לו לפתוח את החלון כשהוא מחזיק בידו דף מקופל. ישראל פתח את החלון כדי חריץ קטן, יעקב השחיל דרכו את הניר המקופל ופסע חזרה אל הניידת מבלי לומר מילה. ישראל חשב לעצמו, מעניין כמה יעלה לו הקנס, הפעם, ופתח את הדף.
רק רגע, מה זה? בדיחה? זה לא דו"ח, וישראל קרא:
"ישראל היקר, לפני שנתיים הייתה לי בת. היא הייתה בת 6 כאשר נדרסה למוות. אתה ודאי מנחש שהיה זה נהג אשר נסע במהירות מופרזת. הוא קיבל קנס קטן ו- 3 חודשים בכלא. כעת הוא חופשי לחבק את אשתו ואת שלוש בנותיו. לי הייתה בת אחת ואני צריך לחכות עד שאגיע לשמיים כדי שאוכל לחבק אותה שוב. מאות פעמים ניסיתי לסלוח לנהג ההוא. מאות פעמים אני מנסה לסלוח לנהגים כאלה, ואפילו עכשיו, איתך. אז תסלח לי, ישראל, ותיסע לאט כי יש לי עוד בן אחד בלבד ואני פוחד עליו מאד מאד".
ישראל הרים את מבטו מן הכתב והספיק לראות את יעקב נוסע במורד הרחוב. הוא הביט בו עד שנעלם.
הוא נותר לשבת נטוע במקומו עוד דקות ארוכות מהרהר בדברים שקרא ואז התניע את רכבו והחל לנסוע אט אט אל ביתו כשבליבו תפילה, רק לראות, לחבק ולחוש שוב את אשתו וילדיו. הוא ראה אותם בדמיונו מחייכים וצוהלים לקראתו והדמעות זלגו מעיניו. הם לא הבינו מדוע היה נסער ונרגש כל כך כשהגיע הביתה...
החיים יקרים מפז – בואו כולנו ננהג בזהירות בבקשה.
בואו נמנע צער וסבל מיותרים.
בואו ניסע בשיא הזהירות כדי שכולחם יזכו לפגוש את כולם!
ועוד בקשה קטנטנה – נא להעביר את המסר החשוב הזה הלאה.
תודה!
איך זה יכול לקרות לי? חשב.
הוא שמע את כרזת השוטר בניידת שהופיעה לפתע במראה. השוטר הורה לו לעצור בצד. ישראל האט את רכבו ועצר בשולי הדרך והניידת מאחוריו. ישראל הביט במראת הצד וראה את השוטר יוצא מן הניידת ופוסע לעברו. עוד מבט לעבר פניו של השוטר וכולו נתמלא פליאה, הרי זה יעקב, אחד המתפללים מבית הכנסת. הוא פוגש אותו כל שבת והם מברכים זה את זה בברכת שבת שלום.
הוא לא ידע שיעקב מתנדב במשטרת התנועה, במדים יעקב נראה אחרת. עתה חש הקלה. חיש מהר יצא ישראל מרכבו וקידם בברכה את יעקב:
"שלום יעקב, אני מופתע לראות אותך כך במדים".
"שלום ישראל" השיב יעקב בארשת פנים רצינית.
"אני מניח שתפשת אותי על חם כי אני ממהר הביתה . אשתי והילדים מחכים לי".
"כן, אני מתאר לעצמי", ענה יעקב כמעט בלחש.
"אתה יודע, בימים האחרונים עבדתי עד מאוחר ועתה אני ממהר הביתה וכנראה לא הקפדתי הפעם על המהירות המותרת", אמר ישראל בצורה מבודחת.
השוטר לא ענה ועלעל בפנקס הדו"חות ..
"אתה יודע, אשתי טלפנה ואמרה לי משהו על עוף בתנור ותפו"א חמים לארוחת ערב, אתה יודע למה אני מתכוון?"
"כן אני יודע למה אתה מתכוון, אני גם יודע שיש לך עברות קודמות רבות" , סח יעקב.
אוי ואבוי, חשב ישראל לעצמו, זה הולך להיות לא טוב. הוא בטח ירשום לי דו"ח. צריך לשנות גישה.
"על מה עצרת אותי, יעקב?"
"105 קמ"ש. האם תואיל בבקשה לשבת ברכבך?"
"רגע, חכה רגע יעקב, אני הסתכלתי בדיוק במד המהירות ובקושי נסעתי 80", שיקר ישראל, העיקר שלא לקבל דו"ח.
"בבקשה ישראל, לך שב ברכב", ביקש יעקב בנימוס.
ישראל חש נבוך, נכנס לרכבו וטרק את הדלת בתסכול. הוא הביט במראה לעברו של יעקב וראה אותו רושם בפנקסו. למה הוא לא ביקש ממני רישיונות, תמה ישראל, איך זה יכול להיות? החרא הזה רושם לי דו"ח? מעניין איך תהיה הפגישה בינינו בבית הכנסת? איזה פרצוף יהיה לו לעמוד מולי?
דפיקה קלה על שמשת החלון קטעה את הרהוריו של ישראל. הוא הסב את פניו וראה את יעקב מסמן לו לפתוח את החלון כשהוא מחזיק בידו דף מקופל. ישראל פתח את החלון כדי חריץ קטן, יעקב השחיל דרכו את הניר המקופל ופסע חזרה אל הניידת מבלי לומר מילה. ישראל חשב לעצמו, מעניין כמה יעלה לו הקנס, הפעם, ופתח את הדף.
רק רגע, מה זה? בדיחה? זה לא דו"ח, וישראל קרא:
"ישראל היקר, לפני שנתיים הייתה לי בת. היא הייתה בת 6 כאשר נדרסה למוות. אתה ודאי מנחש שהיה זה נהג אשר נסע במהירות מופרזת. הוא קיבל קנס קטן ו- 3 חודשים בכלא. כעת הוא חופשי לחבק את אשתו ואת שלוש בנותיו. לי הייתה בת אחת ואני צריך לחכות עד שאגיע לשמיים כדי שאוכל לחבק אותה שוב. מאות פעמים ניסיתי לסלוח לנהג ההוא. מאות פעמים אני מנסה לסלוח לנהגים כאלה, ואפילו עכשיו, איתך. אז תסלח לי, ישראל, ותיסע לאט כי יש לי עוד בן אחד בלבד ואני פוחד עליו מאד מאד".
ישראל הרים את מבטו מן הכתב והספיק לראות את יעקב נוסע במורד הרחוב. הוא הביט בו עד שנעלם.
הוא נותר לשבת נטוע במקומו עוד דקות ארוכות מהרהר בדברים שקרא ואז התניע את רכבו והחל לנסוע אט אט אל ביתו כשבליבו תפילה, רק לראות, לחבק ולחוש שוב את אשתו וילדיו. הוא ראה אותם בדמיונו מחייכים וצוהלים לקראתו והדמעות זלגו מעיניו. הם לא הבינו מדוע היה נסער ונרגש כל כך כשהגיע הביתה...
החיים יקרים מפז – בואו כולנו ננהג בזהירות בבקשה.
בואו נמנע צער וסבל מיותרים.
בואו ניסע בשיא הזהירות כדי שכולחם יזכו לפגוש את כולם!
ועוד בקשה קטנטנה – נא להעביר את המסר החשוב הזה הלאה.
תודה!
)