אני נגד ההלל הזה.
השמחה מאולצת,
כמו בכי של ייקים בט' באב.
יש יותר אנשים שבאים לראות את השמחה מאשר רוקדים.
הבחורים מרגישים שהם "משמחים".
חודש אדר יהיה שמח גם בלי זה.
והוא יהיה הכי שמח עם זה אבל קצת אחרת.
ככה לא.
אני נגד ההלל הזה.
השמחה מאולצת,
כמו בכי של ייקים בט' באב.
יש יותר אנשים שבאים לראות את השמחה מאשר רוקדים.
הבחורים מרגישים שהם "משמחים".
חודש אדר יהיה שמח גם בלי זה.
והוא יהיה הכי שמח עם זה אבל קצת אחרת.
ככה לא.
למרות שהבנתי שביום שישי היה יותר טוב מחמישי אבל עדיין.
אבל,למה השמחה מאולצת?
אבל ככה ההרגשה.
ודיברתי על זה עם מלא והם הסכימו עם זה.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)