ב21:15 אחותי אמרה לי שהיא רוצה "לשוחח" איתי.
חשבתי שזה משהו קצר,
אז באתי והקשבתי.
כשראיתי שזה עומד להיות ארוך,
ביקשתי ממנה רק 10 דקות,
כי ידעתי שיש לי הודעה חשובה לכתוב למישהי,
וזה יקח לי קצת זמן.
ואז הודעה גררה הודעה,
ובאמצע עברנו כבר לשיחה,
ומתישהו באמצע השיחה,
בערך ב23:20 אחותי באה לחדר,
פתחה קצת את הדלת,
הרימה כתף,
"10 דקות" היא אמרה והלכה משם.
אחרי איזה שעה גמרנו לדבר,
כשהיה 00:20 והיא כבר רצתה לישון.
אבל זה היה טוב שדיברנו,
זה היה ממש טוב.
בקיצור,
זה היה ה10 דקות הכי ארוכות בחיי.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
