אני לא מציעה לך ישר להגן על הילד שלך בצורה כזו. (אולי זה הגיע לו.....? גם קורה.)

אני גם לא חושבת שאת צריכה לשפוט את הילד שלך או הילד השני.

אני כן חושבת שמצב של מכות זו הזדמנות נהדרת להציע להם חלופה למכות, ולתת להם כלים חשובים, של הבנת הזולת וגישור נכון.

איך? קודם כל ברוגע, לברר בדיוק מה קרה. אח"כ לסכם ולשקף באזני שני הילדים את מה ששניהם מרגישים או חושבים. אח"כ לתת להם למצוא פתרון בעצמם. תופתעי לגלות איזה פתרונות יצירתיים יש להם.

דוג, שאפשר לקחת אותה לכל מקרה: 

משה בא בוכה: "אמא, אמא, נחמן הרביץ לי".

אמא: "למה הוא הרביץ לך? בא נקרא לנחמן ונברר מה קרה".

שני הילדים בסערת רגשות, אמא צריכה לדבר בנחת ולתת לכל אחד לדבר בתורו. ("קודם נחמן ידבר ואח"כ משה")

אמא לנחמן: אני מבינה שהרבצת למשה.

נחמן :, נכון, כי הוא הרביץ לי קודם!"

משה: "נכון כי הוא לא נתן לי להתנדנד בתורי!"

אמא מסכמת:" אז נחמן לא נתן למשה להתנדנד, ואז משה הרביץ ואז נחמן החזיר." (שני הילדים מהנהנים בהסכמה)

אמא: טוב, אז אני מבינה שגם נחמן וגם משה רוצים להתנדנד, נכון?" (הנהון מסכים)

אמא: אז בואו נחשוב ביחד על פתרון. למי יש פתרון להציע- כי שניכם רוצים להתנדנד אבל אפשר כל פעם שרק אחד יתנדנד"

וכאן- אחרי ההבנה של המצב, ואחרי שכל צד מבין שגם לצד השני יש רצון משלו- הם יכולים להציע המון. הם יכולים להציע שיעשו תור תור, או שאחד יחליט שבכלל הוא לא רוצה להתנדנד, או שבכלל שניהם ילכו להתגלש ביחד.

התנאי החשוב- שפתרון מתקבל רק אם כולם מסכימים עליו.

ואם מאוד קשה להם- גם את יכולה להציע פתרון משלך.

אחרי כמה פעמים שתעשי ככה, את תראי שהתהליך יהיה קצר יותר, ושהפתרונות שלהם יהיו מהירים יותר, ושהם גם ירצו שתקשיבי להם ככה.

בהצלחה, מקווה שעזרתי!

ונכון שאין הצדקה להרביץ אבל אני כן חושבת שמה לעשות, ילדים הם לא מלאכים, והם מרביצים לפעמים. ולפעמים- גם אם ההרבצה לא טובה, הרי שהכעס שהוביל אליה הוא מוצדק.

לי לפעמים קורה שאני מבינה למה הרביצו לילדה שלי. לא שזה בסדר שהרביצו, אבל מובן לי מה גרם לזה.

ובהחלט יצא לי לעשות "ברור" כזה עם ילדים אחרים. למה לא בעצם?

ופשוט הרגשתי חסרת אונים

לא הצלחתי להפריד כי ילדים כבר בני שמונה וילד שני היה בגינה לבד והסתכל עלי בעיני זכוכית

האמת שמה שקרה שלאותו ילד היה משעמם והוא התחיל להציק ותוך דקה הם התחילו ללכת מכות די ברצינות

הכיף וצריך לדעת גם להתעלם(או לעשות את עצמינו) מכות אצל בנים זה לא משהו רע.

א. מה זה קשור אם המשתתפים במכות הם בנים או בנות?

ב. הבנות שלי גם היו כאלה עדינות ומקבלות מכות ודחיפות, ולימדנו אותן שהן צריכות להחזיר. מבחינתי אם ילדה שלי מרביצה כי הרביצו לה- זה לא מפריע לי. אני גם יודעת שאצן זה לא יעבור למכות רציניות, אבל דווקא בגלל שהן כאלו עדינות יחסית, חשוב לי שהן לא יהיו "ילדות כאפות", אלא שבגן ידעו שלא כדאי להתחיל איתן ולא כדאי להרביץ להן, כי זה לא משתלם.

אז אני חושבת שהמצב הזה שתיארת הוא לא טוב- הילדה צריכה להגיב. ואחרי כמה פעמים הילד ילמד שלא כדאי לו ויפסיק.

ולהפסיק את זה (אלא אם כן חצי שניה, כל אחד נתן לשני - ונפסק).

אין צורך לומר "זה הילד שלי" וכו'.. אלא אם כן מדובר במצב קיצוני - סתם מישהו שניגש ומרביץ.

אבל לפי התיאור, כנראה "חברים", אז פשוט להפסיק את זה.

אפשר לומר: אם לא משחקים בצורה יפה - אז לא משחקים.

ולא שייך לראות שמרביצים ופשוט לתת לזה להמשיך..

ומתי מריבה.

זה לא נכון שאוטומאטית אצל בנים "רבים בשביל הכיף". לדוגמה כאן, היא מתארת מצב שמישהו משועמם, מתגרה בבן. אז זה בהחלט לא "כיף".

ובכלל, ההנחה הזו,לדעתי, אינה נכונה כהכללה.  לא פעם, מישהו מהצדדים סובל.  ובוודאי כאשר ילד רואה שמישהו מההורים על ידו ואינו מתערב שמישהו מרביץ לו, זה לא טוב.  לא מדובר על איזו שניה של נתן-החזיר וזהו.

האם גם שהילד יהיה בגיל בית ספר, ויחשף לבריונות/ הצקות תאמרי לו: תתמודד?

כי אם לא, משהו פה לא מידתי.

אין שום סיבה שהילדים שלנו יריבו, ע"מ להתפתח "נכון".. זו סתירה של ממש.

אם יש אלימות הילד הוא לא קורבן,

או ההורה של הילד המכה, או מישהו אחר- שמתווך, צריך להפריד בין הילדים ולא לאפשר לזה לקרות.

לפותחת- קרה לי כמה פעמים,

בהתחלה הסברתי שלא חייבים לשחק עם א' , אפשר לשחק עם חברים אחרים

וכשראיתי שזה לא עוזר או חוזר על עצמו פשוט אמרתי שאני לא מסכימה לשחק איתה.

תפקידך כהורה להגן ולתת לילד שלך את הטוב ביותר

לאפשר לו להתמודד דרך ש"יקבל מכות" זה נוגד את הטבע הבריא

באיזו עמדה זה מציב אותך כהורה?

לא שאין לך יכולת להעיר לו או לאיים עליו, פשוט אין לך את הזכות.

מה שכן הייתי עושה (ועשיתי) זה ללכת לשם ולקרוא לילד שלי, זה כבר מספיק כדי לעצור את המכות במיידי, ולהגיד לו לשמור מרחק מילדים שמרביצים. אם יש ילד שמרביץ באופן קבוע אז פונים להורים שלו שהם בעלי הסמכות מולו שיטפלו בזה, וזה הפתרון הנכון לטווח הארוך.

[אגב, לי יש איזה זיכרון טראומטי קטן מאמא של ילד שאיימה עלי כשהייתי בן 8 בערך. נכון שהייתי לא בסדר והצקתי לבן שלה שהיה קטן ממני בשנה אבל זה עדיין חסר פרופורציה שמבוגר יאיים על ילד. עוד נקודה למחשבה]

כמו שכתבתי אפשר לעצור את ההצקה בלי להתייחס בכלל למציק.

ברור שצריך לעצור אלימות והצקות (וברור שחשוב לתת לילד שהוא יכול לסמוך על ההורה שלו שיגן עליו ולא יפקיר אותו) השאלה היא איך ולא אם.

לא כתבתי לא לעצור אותו, התייחסתי לדרך.

כשאת מתערבת את בעצם מלמדת את הילד שהוא לא יכול להתמודד בעצמו. אני אומר לילדים שלי שאם מרביצים להם שיחזירו (אני יודע שיש חולקים על זה, זו דעתי) אבל לא מתערב במריבה בעצמי. אני כן עוצר אותה כמו שכתבתי בתגובה למעלה אבל לא נכנס ותופס צד במריבה, גם בגלל שאין לי סמכות מול הילד השני וגם כדי לא לגונן מדי על הילד שלי וללפלף אותו. הכלל - לעצור את המריבה בלי להתערב.

א. כל עוד זה נוגע לילדה שלי- יש לי סמכות כלפי הילד השני.

הילד של השכנים לא יכול לזרוק בוץ ואבנים על הילדה שלי בלי שיקבל ממני תגובה חד משמעית.

או שפונים להורים של הילד השני, או שמבהירים לו את הגבול לגבי הילד שלי בצורה פשוטה. "אתה לא זורק אבנים על הילדה שלי."

ב. נכון שיש התערבות מגוננת שלא מאפשרת לילד התמודדות, אבל לא מול כל דבר כל ילד יכול להתמודד לבד, הוא צריך כלים וצריך עזרה לפעמים. אפשר גם להתערב בצורה לא מגוננת. ללמד אותו להחזיר, למשל, או לעודד אותו להתעלם מהצקות- או כל דרך אחרת. אבל לא "לזרוק אותו למים" לבד. הוא רק ילד.

לא מדברת עלייך אבל יש הרבה הורים שבטוחים שילדים שלהם לא מתחילים אף פעם

ויש גם ילדים שמשקרים

והיה לי שילד שלי הרביץ לילד שקילל אותו. אותו ילד היה קטן בשנה מבן שלי. אז אימא שלו צעקה על ילד שלי, צעקה עליי, אמרה שבן שלי בריון ועבריין. אחרי שהיא אמרה את זה פשוט לא הרגשתי שום רצון להתערב או לנהל דו-שיח.

ויש ילדים ששולחים את האח הקטן לתת מכה ונשיכה. ואם ילד גדול מחזיר אז הם ביחד רצים לאימא לספר ונהנים לראות אימא משתוללת - ראיתי כמה וכמה פעמים בגינה

ואני לא מחפשת נאשמים.

דבר שני- בכל מריבה יש שניים. גם אם אחד התחיל- השני המשיך.  לכל אחד מצדדי המריבה היתה יכולת או הזדמנות להפסיק או למנוע אותה.

כשאני ניגשת אליהם אני מתייחסת רק למציאות הנתונה- יש מריבה. מבררת למה יש מריבה, מה כל אחד רוצה ומרגיש, ואז שולחת אותם למצוא פתרון שיספק את שניהם.

לגבי שאר הסיטואציות- טוב, כל דבר בפני עצמו. מה שתיארתי זה בסיטואציה נורמלית של מריבה, עם הורים נורמלים.

אם יש לך עסק עם אמא שמדברת ככה אז תתרחקי ממנה, ותבהירי לילד שלך שהוא צריך להתרחק מהילד שלה. לא מתעסקים עם מג'נונים או עם אלימים.

ואם אמא משתוללת על קטע כמו שתיארת- אז או להתרחק ממנה או להסביר לה את המצב לאשורו.

ככלל- נראה לי שבתור אמהות אנחנו קצת יותר מדי חרדות בענין המריבות והמכות. לא יקרה כלום אם הילדים יריבו קצת לפעמים- אלו החיים, והם לומדים הרבה מהמריבות האלה. הם לא יכולים רק לדבר יפה כל הזמן, הם ילדים.

א. "כל עוד זה נוגע לילדה שלי- יש לי סמכות כלפי הילד השני... או שפונים להורים של הילד השני" - הדגשתי כמה פעמים את ההבדל בין הסמכות והחובה להגן על הילד/ה שלך לבין הסמכות 'לחנך' את הילד השני, אותה אין לך. המטרה שלך היא נטו להגן על הילד/ה שלך ולא לחנך את הילד האחר, לטווח הארוך הצעתי "אם יש ילד שמרביץ באופן קבוע אז פונים להורים שלו".

ב. "לא מול כל דבר כל ילד יכול להתמודד לבד, הוא צריך כלים וצריך עזרה לפעמים. אפשר גם להתערב בצורה לא מגוננת. ללמד אותו להחזיר, למשל" - כל מה שכתבתי זה לא אם להתערב אלא באיזו צורה ובאיזו גישה - לעצור את ההצקות אבל בלי להיכנס למריבה עצמה (גם כתבתי שלדעתי צריך ללמד להחזיר).

אחרי ההבהרות הנ"ל, תקראי שוב את התגובות שלי ואם את עדיין לא מסכימה אשמח לשמוע למה.

ילד שיודע שהוריו רואים שמרביצים לו, ולא מתערבים - זה לדעתי דבר חמור. אם לא מדובר על "רגע-התגוששות".

אבל נכון שלא צריך ליצור לו תחושה של "מסכן". זה תלוי באופן ההתערבות. לכן, צריך קצת לעצור את ה"מעורבות הרגשית", לגעור בצורה קצת "יבשה" יותר - ולהמשיך הלאה.

התערבות כדי למנוע את ההצקה/האלימות, לא כדי לחנך את הילד האחר ולא כדי להראות לילד/ה שההורה שלו רב עם ילדים אחרים בשבילו.

זאת ההתערבות המאוזנת והנכונה בעייני משתי הבחינות.

בוודאי שאפשר לומר: מספיק. לא מרביצים.

יש זכות, לפעמים גם חובה מוסרית.

אבל אכן, צריך גם להיזהר מלהפחיד. סה"כ, שניהם ילדים קטנים.

לכן, הטוב ביותר לדעתי, כנ"ל, הוא לפנות כאילו-כללית: אם לא יכולים לשחק בלי מכות, אז לא משחקים. .

מה המטרה בהתערבות? האם מעבר למניעת האלימות נגד הילד שלך אתה אמור לחנך את הילד האחר?

יש לו הורים וזה התפקיד שלהם,לא שלך (וגם אם זאת כוונתך, הגערה שלך לא באמת תשפיע על החינוך שלו). אתה צריך לדאוג לילד שלך ולעשות את הנתק בין הדברים גם אם אתה כועס על הילד האחר.

אגב, לא שזה אומר הרבה אבל גם מבחינה חוקית עדיף לא להתערב בצורה של פנייה לילד המכה (אני מכיר מישהו שהגישו נגדו תלונה והוא נעצר כי הוא הזהיר ילד לא להרביץ לילד שלו).

זו לא המטרה.

אלא דרך להפסיק את המריבה ע"י הערה לשניהם ביחד. לא באופן של "לקחת את הילד שלך", שזה יכול להשאיר אצלו תחושה לא טובה.

וזה דבר טריוויאלי לגמרי שכך מעירים. גם לא צריך להפריז באי אפשרות אמירה לשני. יש הבדל בין "לאיים", לבין לומר, כהורה נורמטיבי, "לא מרשה להרביץ". או כאילו-לשניהם, "אם מרביצים לא ממשיכים את המשחק", וולי הילד המרביץ מחמת שיעמום, "יתיישר" אם רוצה להמשיך.

זה לא כי אני המבוגרת והם הילדים אז מותר לי להתערב - כי יש מקום להתערבות בכל מקרה של עוול, בין של ילדים ובין של מבוגרים. לא צריך להיות "בעל סמכות" כדי להציל עשוק מיד עושקו. לא תוכל להתעלם.

האם למשה רבנו הייתה סמכות מול "הרשע" שהוא פנה אליו ישירות ואמר לו "למה תכה רעך"?

גם בין מבוגרים שמכים אחד את השני אני אתערב, זה לא עניין של סמכות.

שוב - לא כתבתי לא להתערב, רק הערתי שזה צריך לבוא מגישה של לעצור את המריבה ולא להתחיל לחנך את הילד השני ''אסור להרביץ'' ''זה לא יפה'' ''זה הילד שלי ואתה לא תיגע בו'' וכדו' כי אין לך סמכות וזכות לחנך ילדים של אחרים וזה לא התפקיד שלך ולכן אין שום עניין להעיר לילד השני, אם אותו ילד מרביץ/מציק באופן קבוע אז צריך לפנות להורים שלו שיטפלו בזה.

זה פיקוח נפש- תתערב

אם לא- הזדמנות מצויינת להסביר לילד שיש קשיים בחיים

אפשר לשאול אותו אם רוצה את דעתך, ולייעץ גם

בעוד כמה שנים אולי ייתקל בדברים יותר קשים..

אפשר גם לאמר לו שגם לכם יש התלבטויות

ושאתם גם שואלים אנשים אחרים

חיצונית, אם נ"ל מוגזם, תדאגו לפחות תדירות אתם

אין בעולמנו אלימות?

כי להתמודד עם אלימות זה רק ע"י אלימות.

במציאות רגילה, אם ישנה אלימות אז או ההורה של הילד המכה

או כל גורם מתווך אחר- גננת, מורה, אוטומטית יוצרים הפרדה בין הילדים הרבים.

לא נותנים להם "ללמוד" אלימות ולהתכסח.

ואם ילד יתקל באלימות- אתה בטח יודע ורואה שלילדים יש אינסטינקטים בריאים וטבעיים של השרדות

הם יכולים לצעוק,

להגן על עצמם,

לברוח מהמקום.

הם לא חייבים להיות "אלימים"

בין "אלימות" א

לבין אלימות ב= מכות בין ילדים, שזה דבר שקורה

לדעתי, אין פסול במכות שגרתיות , לתת לילד להחליט אם להחזיר- במינון בערך דומה

או לברוח

כמה שידוע לי זו הגישה היהודית. אצל גויים זה אחרת כמובן.

להתייחס בשוויון נפש לחילול שבת, לשון הרע, שקרים או מכות - אני חולקת. אם הכוונה להשקיע בכך עבודה חינוכית - ודאי וודאי.

היום, שלא כמו בעבר, ד' ירחם שכך עלתה בימינו-

לא מתייחסים למחלל שבת אותו דבר

צריך להבין איפה נק' ההתמודדות בכל מצב.

מובא בפוס' לגבי עבירות שדשו בהם העם

מכות בין ילדים- טעות לראות כ"מרים יד על חבירו", כמבוגר שרוצה לעבור על הש"ע,

ולא לראות כילדים- שעושים מה שילדים עושים.

וכל עוד שזה ילדים נורמאליים ומכות נורמאליות.

מכות זה לא דבר נורמלי ולא דבר קביל, אלא אם זה במסגרת התגוששות-משחק ששני הצדדים מעוניינים בה.

מסתבר שמה שנחשב "נורמלי" בעיני ההורים משפיע במשהו על התפיסה של הילדים.

אם אנחנו לא נדוש בזה - גם הם לא ידושו. זה בידינו.

שיש קשיים בחיים ובעוד כמה שנים יתקל בקושי רב יותר

אז עדיף שמעכשיו ילמד להכות.

אני כתבתי שהוא עושה זאת רק בלית ברירה, אבל בוודאי שלא צריך ללמד אותו לזה.. הוא לומד לבד, יש לו אינסטינקטים בריאים של השרדות

אלו דברים שונים.

להתמודד- לא "להכות"

הבחירה בידו

אחרי תגובתו, אדבר אתו בשפה שהוא מבין-

מה נ"ל עשה נכון/לא נכון

מתי יהיה הגבול של "אני שם בשבילו- כבר לא שם"?

שוב- במריבות והצקות נורמאליות-סבירות-סבילות.

מצב בעייתי- אתערב

לפי העניין- מול הילד/ ההורים/מחנך/(משטרה..)

מסכים עם הפסקה השנייה שלך "אני כתבתי"

וכן עם הפסקה הקודמת-

ואם ילד יתקל באלימות- אתה בטח יודע ורואה שלילדים יש אינסטינקטים בריאים וטבעיים של השרדות

הם יכולים לצעוק,

להגן על עצמם,

לברוח מהמקום.

בכלל, חשוב לי להעביר לילדיי את ה"לספר אם קרה משהו"

הוא שאין להשלים איתה.

כשאתה מתערב ומפסיק את האלימות, הילד מרוויח שיעור לחיים.

שידור קיצוניות לילד-

שכל מכה שגרתית זו אלימות-

תגרום לו לעולם שחור לבן וחוסר איזון

לא יודע אם יש לכם ילדים, או שהייתם פעם ילדים, אך יש מריבות בין ילדים..

האם יש אפשרות לשנות את המצב הזה? לבטל את הפעילות המשותפת?

נגיד אם אדם היה צועק עליי ברחוב הייתי יכולה לחיות עם זה, אבל אם הוא היה עובד איתי במשרד אולי הייתי מחפשת עבודה אחרת. לא נראה לי להשלים עם מצב קבוע שאחד קורבן של השני, אפילו אם הם מבוגרים ק"ו עם ילדים שזקוקים להגנה.

אבל אני לא חושבת שטון מאיים זו הדרך האידיאלית. כמובן בהודעה לא שומעים את הטון אז אולי אני טועה, אבל כך צלצל לי "זה הילד שלי ואתה לא תרביץ לו" - מן משפט שיוצר הפחדה ומעצים את אווירת המתיחות. יכול להיות שלפעמים אין ברירה, אבל קודם הייתי מנסה דרכים אחרות.

אחד כבר אמרתי, לדאוג שלא ישהו ביחד הרבה, אם זה בשליטתך.

שתיים, להתלוות אל הילד שלך. כך עשינו כשילד בתור להסעה היה מציק לילד שלנו. באנו ועמדנו איתו שם, ואף ילד לא יציק לילד שההורים נמצאים לידו. לילד שלנו זה נתן תחושה בטוחה, ובכלל לא הקטין אותו כמו שאחרים פה כתבו. כמו שלא מקטין אותי שאני יודעת שאני יכולה להתקשר למשטרה אם מישהו נטפל אלי - אלא דווקא נותן לי תחושה בטוחה.

אפשרות שלישית היא לדבר עם ההורים שלו. לבוא אליהם בטוב, רוב ההורים רוצים מעצמם לחנך את הילד שלהם אם הוא עושה בעיות, תבואי אליהם כשותפה שאת יודעת שנוצרה בעיה בינם לבין הילד שלך, ושתשמחי אם תפעלו בשיתוף פעולה לפתרון הבעיה.

אפשר לחשוב על עוד כל מיני דרכים, אבל קודם אשמח לשמוע אם משהו ממה שכתבתי נראה לך.

כל פעם להגיד לה ולהגיד לה ולהגיד לה שהיא תעמוד שם ותשמור

אני חושבת שלא לפחד מאי-נעימות כי מה שיוצא מניסיון שלי שדווקא היא לא תשתוק לך אם ילדה שלך תחזיר לנסיך שלה

ויכול להיות שכשתעמידי אותו במקום אז היא לא תקבל את זה 

יש מצב דומה 

שכנים, ואנשים שא"א לדבר אתם..

אכן אתגר

בהצלחה

מבחינתי זה מחדד שני דברים - דבר ראשון שחשוב מאוד להגן על הילדה שלך, היא עוד כמעט תינוקת ולגמרי זקוקה להגנה - ודבר שני שלגמרי לא מתאים לפנות אליו באיום ובהפחדה. גם הוא לגמרי זקוק עוד להדרכה ולרוך. אז נגיד כשאתם בגן משחקים ואת רואה שהוא מציק לה, אם את מרגישה שמתאים ולא ייצור בעיות עם אמא שלו וכו', את יכולה להגיד לו - רגע, ככה זה לא נעים לה, תראה, הנה, ככה מלטפים. סך הכול נשמע שהוא רוצה ליצור איתה קשר וזה טוב - רק צריך ללמד אותו איך. ואם הכיוון הזה לא מתאים (מצידך או מצד האמא או מצד הילד) - אז רק לשמור על הבת שלך שלא תיפגע. להרחיק אותה. לשחק באזור אחר של הגן, וכו' וכו'.

בגן - זו אחריות הגננת. כדאי לדבר איתה ולבקש שתשים עין שהוא לא מתעלל בה, שתפריד כשצריך. זה חלק מהתפקיד שלה, וחלק חשוב ביותר.

אבל:

א. את יכולה לבקש מאמא שלו שתשים לב כי קורה הרבה שהוא מרביץ לילדה שלך, אז שתפקח עין ותעצור אותו.

ב. אתיכולה ללמד את הילדה שלך להחזיר- זה יכול למנוע הרבצות עתידיות

ג. את יכולה לפנות אליו בצורה אסרטיבית "אני לא מרשה לך להרביץ לX". ואם הוא מתחיל להתווכח- אז לשמוע אותו, לשקף לו ולתת לו למצוא פתרון בעצמו.

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

זה נקרא סיורי טבע עירוני. מגלים צמחים ובעלי חיים.

פיתות על הטאבון ביער..

זה עולה מעט כי זה רק תשלום למדריך.

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

1. תדאג שלך ולאשתך יהיה כיף וטוב בשולחן. תיהנו, תאכלו טוב, תפטפטו בכיף, תספרו דברי תורה.

אנשים רוצים לבוא למקום שטוב בו, ושולחן שבת צריך להיות עונג, לא מטלה.

תנסי לשכול מכל שאר ההגדרות ופשוט לדאוג שיהיה לכם כיף, וכל השאר מפסידים...

2. אפשר להוסיף דברים שכיפיים לבני הבית, ואפילי לשאול מה אוהבים..

סבב של מה היה טוב השבוע, שירה ב2 קולות/סולו של שירים כיפיים והווי משפחתי.

3. לגבי הגדול שמקניט, זה בדרך כלל ככה או רק בסעודה? התנהגויות של הצקות או מריבות על מקום בשולחן זה מגיע מחיפוש מקום במשפחה, מתחושת מצוקה מול המקום שלי וכו.

כן כדאי לנתב אותו למקום שירגיש משמעותי, ושיש לו מקום ומשמעות במשפחה. אפשר לבקש ממנו להכין דבר תורה, לשיר איתך איזה שיר, לעזור בהגשה, או סתם לפרגן לו על משהו.

בכללי לשים לב שהוא בטוב, ומה קורה לו.

ילד שמציק זה ילד שמשהו מציק לו.

4. כמובן תפילות!!

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....