הכי מפחיד שהדמיון והרגש יעלו על השכל והמציאות, ידחקו אותם לפינה.
אבל זה הכח המדמה אומר לנו את זה.
כי תכלס, באמת, אין דבר יותר חזק לשכל מהמציאות עצמה.
המציאות לא מיד מנפחת את הרגש, היא קודם משפיעה על השכל.
השכל יכול להשתיק את השכל. זה קורה.
אני יודעת. זה כואב כשזה קורה.
אבל אם רק נרצה לראות, לתת לשכל לבחון, המציאות תעלה על כל דמיון.
זכיתי להבין את זה.
אני רוצה להשפיע את זה הלאה.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
