הייתי היום בקושי שתי רגעים בבית והלכתי מאה קילומטרים ודיברתי עם מאה אנשים ו
ולא עשיתי כלום
(פגשתי את המורה לגיטרה של ארקדי דוכין!
הוא התנדב לעזור לי להלחין
)
גורו גורו.
יש לי הגדרה שלי. מדוייקת וחדשה. תה וויסקי שוקו מים קפה מיץ.
כמה נפלא להיות במקום מסויים, לדעת שהוא שגוי, ובכל זאת להיות בו.
אני בכלל לא יודעת לעמוד על הראש. כשמנסים עמידת נר בשיעורי ספורט, אני נופלת בכלל.
אני שונאת את זה שאפילו הבלבול רהוט אצלי.
לפחות הייתי יודעת לשתוק.
בכלל אין לי רגש של הודאה. סליחה.
הפקק נשבר והמיץ נמלט.
כל כל המיץ שלי נמלט והתפזר והתלכלך מהמדרכה,
ועכשיו אני בכלל עסוקה בלאסוף אותו.
סליחה שהנחמדות שלי מזוייפת,
אני באמת חושבת שיעיל יותר יהיה אם אסע עם עצמי והבלגן לכמה ימים.
סליחה.
מישהו מכיר אולי מקום מפלט ללא גורמים עוינים,
עבור אנשים מהוססים עם ערימות בלבולים מבולגנים ובילגונים מבולבלים?
יש
