טוב,
אז קודם כל תודה על כל התגובות. התלבטתי אם לפתוח את השרשור הזה, ואני עכשיו שמחה שפתחתי.
דבר שני, אם כבר פתחתי, ואם כבר מדובר בשרשור אחר על ייסורי מצפון, אני רוצה לפתוח את ייסורי המצפון שלי מההנקה, ולמה כל הדחיפה הזו להנקה, ממש לא עושה טוב לכל אחד.
אז נתחיל עם זה שהיה ברור לי שאני מניקה. אני לא אחת שנכנעת בקלות, לא אחת שצריכה לישון ולא יכולה אחרת, או שלא יודעת לסבול מכאבים. מה גם שהתינוק שלנו בא אחרי יותר משלוש שנים של צפייה והשתדלויות לא פשוטות, כך שהיה ברור לי שהוא יקבל את הכי טוב שבעולם.
והא נולד, המתוק, והתחלתי להניק, כמו שאמרו, ללא הגבלה וכמה שיותר. ואז גילו שיש לו צהבת, ואמרו לי את חייבת להניק כמה שיותר, ולשים לב ליציאות, ואם צריך, לתת תוספות. אני? לתת תוספות? אבל אני מסכנת גם אותו, ואולי לא נשתחרר... ומה עם הברית? אופס? מה זה? אחרי הנקה של שעה הוא גומר ככה בקבוק של 60? טוב, אז הצהבת קצת ירדה בעקומות ושחררו אותנו, ואמרו לשים לב.
חזרתי הביתה, וכאמור, ניסיתי רק להניק, וכמה שיותר, והנה, הוא נרגע, תראו איך הוא ישן טוב, ואיזה כיף שיש קצת מנוחה, כי כבר מתחיל ממש לכאוב לי... אופס, נראה לי שהוא ישן כבר יותר מדי, והוא גם נראה יותר צהוב.. אז אחרי 24 שעות בבית, טסנו לבית החולים בחזרה - עם צהבת 22.5!! ואז ברור שאין מצב להניק, זה כבר מצב ממש מסוכן ולא הרשו לי (למזלי), אז רק שאיבות (שגם הן פוצעות אותי, אז עוד לא ידעתי שאצלי רק שאיבה ידנית - בידיים ממש לתוך קערה, שואבת טוב. כל השאר - לא עושות כלום או פוצעות, אז ניסיתי את כל הסוגים, ממש...), וכמובן, מטרנה (תודה לך מטרנה יקרה...) והוא כבר אוכל 90 הבריון... והיינו מאושפזים עוד 4 ימים לא קלים, ויחד איתם ייסורי המצפון, אוי ייסורי המצפון, על הצהבת, על איך הוא מסכן שם מתחת לאור (שמו לו 3 אורות של אולטראסגול), שהוא בוכה ולא מתייחסים אליו ואני לא שם כל הזמן.. וגם כמובן, מה יהיה על ההנקה שכל כך רציתי??? ולא ויתרתי, שאבתי, כל 3 שעות. גם בלילה, גם בשבת, העיקר לא לוותר (וזה כמובן עם כל הדברים האחרים שלא קלים אחרי לידה ראשונה, כמו תפרים, עצירות, בריחת שתן שהפחידה אותי מאוד והורמונים...) והרגשתי כמו פרה... טוב, כשחזרנו הביתה, זה כבר היה הנקה רק יחד עם תוספות. הבנתי שאין לי מספיק בשבילו, וזה לא התחיל טוב. אבל הוא כבר לא כל כך רצה את זה, והתעצבן ולא פתח פה ולי גם היו פצעים לא מעטים, ולקחתי יועצת, פעמיים, ולא טוב תוספת, ולא טוב מוצץ, וגוף אל גוף, ולאוורר, ולשאוב, ולתת שאוב, וגם לישון ולאכול כאמור, איך מספיקים הכל?? (וזה לא כל כך פשוט כשאת בבית של ההורים, ועוד עם אח מתבגר בבית, אבל בעצם, מה אכפת לי, הרי העיקר זה ההנקה, לא? לא ראיתי ממטר שום דבר אחר..). ודווקא את הבקבוק נתנו בעלי או ההורים, כי אני הייתי עסוקה בהנקה המעטה, בעצמי, או בשאיבות, אז עוד יותר הרגשתי כמו פרה..
הברית היתה אחרי שבועיים מהלידה. יומיים אחרי הברית כבר לא יכלתי יותר. שחררתי. וחזרתי לחיים.
אצל הבת השנייה, החלטתי שזה יהיה אחרת. לה לא היתה צהבת, אז עם הרבה השתדלות - נצליח. וגם הלידה היתה הרבה יותר קלה, וישר אחרי ניסית לחבר אותה, והנה, היא מנסה. וכבר בבית החולים, הרבה גוף אל גוף, ולא מתייחסת לאף אחד, ומניקה, שעות על שעות. והיא נרדמת עלי כל הזמן, ואני מבקשת עזרה, ואומרים לי שנראה שהחיבור מצויין, אז למה היא יונקת במשך שעה ואחר כך שוב רעבה? טוב, אני לא מתייאשת. וחזרנו שוב להורים לקצת זמן, אבל היה נראה לי שסה"כ היא יונקת טוב. חוץ מהפצעים, שאני מצליחה איכשהו להתמודד איתם... מאווררת, גוף על גוף, מעירה להנקה עם עבר יותר מדי זמן, עוקבת בחרדה אחרי הטיטולים, ובקבוק שנתתי פעם ביום כשנגמרו לי כבר הכוחות... ושאיבות - היה לי טראומה מפעם שעברה, זה אני כבר לא מוכנה.
חזרנו הביתה, ואחרי שבועיים וחצי מהלידה, לקחתי יועצת הנקה מוסמכת, מהטובות בירושלים. והיא אמרה לי שהלשון שלה אחורית, שצריך לבצע ניתוק, אז עשינו, גם בלשון, גם בשפה (את ד"ר רועי פורר אני מכירה ממזמן, היה לי ממש נחמד להפגש איתו, אבל הניתוק הוא לא דבר כיף, ממש לא). היא גם הראתה לי איך להתחבר יותר טוב, ושאני צריכה ללמד אותה לינוק כמו שצריך (אבל גם אחרי הנקה שהיא היתה, הפטמה יצאה פיתה..). היא גם אמרה שבינתיים חייבים תוספות והראתה לי איך לתת מבקבוק בצורה שלא תפגע. אבל הדבר שהכי שבר אותי, שהיא הסתכלה על הפטמות ואמרה "אאוץ', זה בטח ממש כואב", זה בעצם הראה לי שאני באמת סובלת וזה לא סתם. ונתנה לי משחות רפואיות ממש חזקות, ואמרה לי, שלא לשטוף לפני ההנקה... אבל הרי הן ממש לא בריאות לתינוקת! זה לא סתם משחות.. אבל בעצם, מה זה משנה, אז היא קצת תקבל דברים לא בריאים, אבל העיקר הרי ההנקה, לא?
אז עשינו ניתוק, ועברנו לשלב חינוך הילדה. היא מתחברת, לא לא טוב, מנתקת אותה ושוב מנסה, לא לא טוב, מנתקת ושוב. והיא בינתיים בוכה, מה בוכה? צורחת! וגם אני, כן ,גם אני. ואני מרגישה שאני מאמללת אותה, וכועסת עליה בו זמני, איך היא לא מצליחה? מה כל כך קשה לפתוח פה גדול? ואת מכאיבה לי, ואני מפחדת לחבר אותך ומרגישה דחייה מההנקה, ממש דחייה. והבן, בן השנה וחצי - אני בכלל לא רואה אותו בשבועות האלה. ויום אחד הוא מטפס ולוקח סכין חדה מהשיש ומנופף אותו מולי תוך כדי שאני מניקה. ואני משתגעת. אה, ותוך כדי גם התחלתי לשאוב כדי להגביר את החלב, לשאוב ידנית כאמור. וזה מצליח, הנה יש לי חלב, אומנם לא הרבה, אבל גם לא כלום, אז למה זה לא מצליח? אה, וגם לקחתי כדורי חילבה ועוד כדורים. כל מה שאומרים לי אני עושה, ממש מנסה. אבל הדחייה והכעס בתוכי רק מתגברים. הם גם יוצאים על בעלי המסכן לפעמים, אבל הכי מפחיד כשאני לא מצליחה להשתלט והם יוצאים על התינוקת.
ואחרי שלושה וחצי שבועות שחררתי. וחזרתי לחיים.
ואצל הבן השלישי החלטתי, הפעם, אני משקיעה את כל כולי. הילדים הגדולים כבר גדולים. הכנתי את בעלי מראש, שאם רוצים שיצליח, אז הפעם, אני רק איתו וזהו. לא רואה שום דבר אחר ממטר. משקיעה מההתחלה ביועצת הנקה ועושה כל מה שאומרים לי. ושוב התחיל המרוץ- לא ישנה בבית החולים, גם כי לא מצליחה וגם כי עסוקה בהנקה, והי, תראו, הוא דווקא ממש יונק טוב, הוא לא נרדם עלי כל כך, אלא יונק ויונק. גם הוא במשך שעות, אבל הוא חזק, אז הוא כנראה יצליח. ואחרי כמה ימים אני מתחילה להרגיש שיש חלב, אבל יחד עם זה, הוא פוצע אותי, הפצעים כואבים, כי כאמור הוא יונק חזק. וישר אחרי שמשתחררים אני לוקחת יועצת, ושוב כל העצות, וגם לו יש לשון אחורית, אז חייבים לבצע ניתוק, אבל ד"ר פורר בחופשה, ויכול לעשות לו רק ביום של הברית. אני חושבת על זה הרבה ומחליטה שביום של הברית זה מוגזם, וגם סה"כ הוא יונק. אני עם הפצעים אסתדר. וההנקה הולכת סה"כ יותר טוב. נעשה אחר כך (ז"א שבוע וחצי אחר כך, כי בפסח זה לא רלוונטי). וזה לא שהיא באמת הולכת ממש טוב, אני כן נותנת בקבוק לפעמים כשמותשת, אבל משתדלת לא יותר מפעם ביום, וגם אז עם כל כך הרבה ייסורי מצפון... כי הרי כל בקבוק הורס את ההנקה...
הולכים להורים לפסח. אני כאמור, רק עם התינוק. לא נמצאת בליל הסדר, לא מטיילת עם הילדים. בעלי מקסים ולוקח את כל העול עליו, וגם את כל ההורמונים שלי, הזמנים שאני נשברת... מזמינה עוד יועצת הנקה לשם. היא כבר מתחילה לייאש אותי. מביאה משקל ורואה שאחרי הנקה של בוקר, הוא כמעט לא עלה... אומרת שהוא חייב תוספת ומזכירה לי איך מבקבוק להאכיל נכון שיפגע כמה שפחות בהנקה. לא יודעת למה, אבל היועצות האלה מייאשות אותי. הן מסתכלות על הפצעים שלי ועושות לי פרצוף של את באמת מסכנה. הן אומרות לי שאין לי מספיק חלב ואני חייבת לתת תוספות כי הוא בינתיים רעב, לפחות עד שנבצע ניתוק וזה יסתדר. ובינתיים לשאוב ולהגביר. אבל אני לא אוהבת את השאיבות האלה. ושוב, גם היא מנסה איתי כל מני משאבות, ובסוף מבינה שהכי טוב אצלי זה עם הידיים ממש, אז התחלתי לשאוב שוב עם הידיים, וזה דורש לא מעט מאמץ.
חוזרים הביתה אחרי פסח, מזמינה עוד יועצת הנקה ממש ממש מומלצת. היא ישר אומרת, לשון אחורית. היא גם ישר מסתכלת על המבנה שלי ואומרת, לא אמרו לך אף פעם שכנראה לא יהיה לך מספיק חלב? אני אומרת לכם, היועצות האלה רק גורמות לי לבכות. אז עשינו ניתוק, אבל הפעם לד"ר פורר יש גם משהו חדש. כדי שהניתוק יהיה אפקטיבי, צריך לעשות פעירות, ז"א, כל יום, לפעור את הפצע מחדש. ואני עושה את זה... תאמינו לי שזה ממש לגרום לילד שלך לסבול בידיים שלך. משהו לא יאמן. אבל הכל עושים בשביל ההנקה, לא? הפעם אני חייבת להצליח. אני אצליח, אני לא אחת שמוותרת.
והוא, אני רואה שהוא סובל, גם פחות נוח לו לינוק, מן הסתם כי כואב לו. וגם אני, עם החינוך מחדש שלי, מנתקת אותו כל פעם כדי שיינק יותר טוב, מחברת, מנתקת. עד שנראה לי שיותר טוב, אבל אחרי ההנקה, הפטמה שוב יוצאת פיתה, ואופס, הוא גם פולט דם...שוב התסכול התגבר בתוכי, ושוב אני מזמינה את אותה יועצת, שהפעם באה בחינם... היא מביאה צינורית זונדה ואומרת שבמצב הזה צריך שההנקות יהיו יותר קצרות, אין ברירה, ושאני ישאב בינתיים ידנית. אז מניקים יחד עם צינורית שמחוברת לבקבוק שאוב או עם מטרנה וכך הוא פחות מתעצבן, ומחובר לשד פחות זמן. ואני מנסה, לפעמים הולך יותר טוב ולפעמים פחות. והוא נחנק מזה שיוצא מהצינורית יותר מדי ופולט. וחשבתם שאין התעסקויות? צריך להרתיח כל פעם את הבקבוקים של השאיבות את הצינורית, את הבקבוקים של התוספות וכו וכו. והנה הצלחתי לשאוב 60 בבוקר, כבר ממש יש לי חלב, ודווקא אותו אתה לא רוצה לאכול, אכלת 15 וזהו? מה לזרוק את זה?? לא חבל? ומחליטה שהזונדה הזה זה לא בשבילי. אני אניק ואתן תוספת מטרנה או שאוב אם יש לי כוח וזהו. אבל הפצעים, הם לא נרגעים, והוא כבר עצבני מלינוק, הניתוק בלשון לא עשה לו טוב וגם לי לא. והתסכול בתוכי מתגבר. יחד עם ההבנה שכנראה אני לא אצליח הנקה מלאה. והשאלה היא, האם אני מוכנה להמשיך ולנסות ולסבול בשביל ההנקה החלקית? ואני רואה שהוא פחות רגוע בהנקה מאשר בבקבוק, הוא כבר פחות נהנה. ואני - כל פעם שהוא צריך להתחבר, מרגישה דחייה, מרגישה את הכאב שהולך להגיע ואת זה שהוא לא יתפוס טוב. מנסה לחבר וברגע האחרון לא מסוגלת ובורחת, מנסה שוב, ובורחת. כועסת על עצמי, בסוף מחברת, אבל לא הכי טוב וכואב. וכל שלוש שעות זה חוזר על עצמו... ואתן יודעות איך ההרגשה כשאתן מרגישות דחייה נהבן שלכן? כשהרגש המשתלט הוא תסכול, ודחייה? וזהו. אחרי 4 שבועות וקצת שכאלה, מחליטה לשחרר, בוכה בכי של החיים שלי, וחוזרת לחיים.
ובילד הרביעי - החלטתי לבחור בחיים מההתחלה...
וכמובן שיכלתי לפרט יותר, אבל נראה לי שמספיק...
מדברים
