בהתחלה למדתי ליקוטי מוהר"ן ואחרי זה היה שיחה מאיזה רב חביב, לאחר מכן למדתי רמב"ם, ומשם ירדנו כל הישיבה לחמין של 2 וחצי בלילה 
ואז לימדתי חבורה של זיינוקים חמודים מאש קודש של האדמור מפיאסצנה, אחרי זה היה לי חברותא עם הר"ם שלי בנתיבות שלום על פורים, ואחר כך למדתי עם חבר את הלכות שתייה בפורים ומשם בר הלכנו למקווה ולתפילת שחרית 
ובשבת עצמה הינו כל הישיבה. (דבר חריג מאוד שקורה אחת לכמה חודשים, ישיבה של עירוניסטים מעצבנים...) והיה ממש חזק!
פשוט כל השבת הלכה טוב היה מרומם מאוד!
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
