~ קל לדבר, קשה לעשות.
~ לפעמים קשה גם לדבר.
~ לפעמים אין עם מי לדבר.
~ כדורסל זה כיף רק אם משחקים עם אנשים שכיף איתם.
~ הישיבה מצנזרת יותר מדי.
~ יש פה אַאוּט גדול. אני צריך לעורר אותם איכשהו.
~ לא יפה מה שהם עשו שם, כל אחד עם הטיפה שלו, והצטבר הרבה שמן למדורה..
~ הפורים הזה לא יהיה כמו השנים הקודמות. אבל אולי עדיף ככה.
~ כמה אפשר לחכות לה?
~ אם רק הייתי יכול להשאר ילד. או לדלג על כמה שנים.
~ הם העלו טענות נכונות. אני צריך להעביר אותם הלאה ואולי יטפלו בזה. הלוואי.
אם כבר כתבת כמעט הכל למה שלא תסיים בעצמך?
זה חלק מהקטע.
עמודה אחת לדביר ועמודה אחת לנוה.
לפעמים...
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
