אני מאוד מפחדת ממחר
למרות שיכוליות שאין ממה לפחד
וזה סתם דפוק מצידי
אבל זה לא משנה את זה שאני מפחדת מאוד מאוד
אני ממש לא רוצה פורים
למרות שאביגיל באה
ולמרות שיהיה בסוף בטוח נחמד
אני פשוט לא רוצה
אני מאמינה לה שהיא אמיתית
והיא התכוונה לטוב. אפילו סלחתי
אבל הפצע עדיין קיים
ואני לא יודעת איך אני ירפא אותו
הייתה לי שבת מאוד משמחת
פשוט, אחרי זה
הכל התפרק
ולא, אני לא שוכחת את הטוב שהיה בשבת. אופ
זה בחירה שלי אם
להיות קיימת
או להיות חיה,
אני חושבת שהתשובה ברורה. הבעיה היא, איך חיים?
זה מתסכל ועצוב שאין לה שאיפות בחיים
והיא מדברת על כך כאילו זה עיניין של מה בכך
אני מקווה שיום אחד היא תתעורר
ותבין
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר