הלוואי ותדעי איך, ושיבוא חיבוק.
(לאו דווקא פיזי. גם חיבוק מטאפורי, הרגשה מוגנת. הידיעה שלמישהו אכפת,
שמישהו שם לב. שהחיבוק יהיה, ממש כמו חמצן, עוטף בלי הצורך להיות לו אסיר תודה.)
פעם קראתי אצל הרב שג"ר רעיון שאני לא זוכרת איך הוא ניסח.
העיקרון שלו היה, כי אנשים בעולם הזה יכולים לספק לנו את הצרכים שלנו ויכולים שלא,
אבל אפאחד בעולם לא יכול לפתור את הדבר הכואב מהכל.
את עצם העובדה שאנחנו כל הזמן צריכים משהו'ים ממישהו'ים.
(במאמר מוסגר אני חושבת,
כי הצורך מכאיב רק כשיש שיבוש באספקה השוטפת שלו או בכלל חוסר מענה.
הצורך לנשום או לישון, לא כואב או משפיל בדר"כ.)
אוף. הלוואי ולא יימצא הלבד בכלל אף פעם.
איך כתב ארקדי דוכין בשער הדמעות?
"כי לבד אי אפשר. צריך מינימום שניים"
זה איחול מאד מוזר לאחל לבן אדם, במיוחד אם זה בנאדם שאוהבים,
אבל היי. הלוואי ויצאו הדמעות.
שולחת כח.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
