וואי, בילבול בילבול בילבול.
עבר הרבה מיום חמישי ועד היום, יותר מכל שבוע אחר.
נתחיל מפעם.
חמישי בבוקר ארגונים ליום כיף, טלפונים, מספרים, מתנדבים, אנשים צדיקים שתורמים.
פפ בשניה, חוסר מצברוח שהורס הכל הכל.
כמו כל פעם, ברחתי למיטה.
חוה המתוקה שימחה אותי ובאה לבקר אותי.זה היה לי מאד מאד כיף, אהובה.
הזאתי ביקשה תשיר המדהים שלך.
אח"כ אולפיזמון, היה ממש יפה.
האולפנה שלנו מדהימה. נהנתי מידי.ב״ה.
אואואואואואו הרבי מלובביץ אמר, אואואואואו ווי וונט משיח נאו..
וואי היה מטורף. ומי שהייתה על ההגברה הייתה הכי חמודה בעולם
והצטלמנו עם הפח, וואי סתומה שכמותי.
ואז חזרתי לאולפנה ואני לוזכרת מה היה אבל היה מצחיק.
ישנתי מלאן, עד אחד בצהריים בשישי.
(הפעם כי באמת הייתי עייפה).
יום שלם נמרחתי ולא עשיתי כלום כלום כלום.
שבת זכור, שבת זכור שבת זכור.
השביעית המתוקות האלה עשו לנו שבת מדהימה.
הטיש, וואו היה מסחיק מידי.
והשיר בכלל, הוא עוד יופץ ויהפוך להמנון המדינה.
שבת בבוקר קמתי מוקדם!
חבל שלא היה אפשר לתעד את זה. קמתי לזָכור בישיבה, ישבנו בחוץ כמו בית זקנות וריכלנו על כולם.
רות רות וה**** שלה.
ארוחת שבת, טיש בישיבה, הרב זאביק הרב זכרי. הלכתי באמצע. שיעמום טוטאלי, שנ"צ.
סעודה שלישית, סידור אולם..
מוצש וכאלה..
וההתוועדות.
זה היה מדהים.
הרב דביר פלד והרב אלון שריג זה שילוב טוב.
שירה השאידית חשבה שהיא הבעש"ט וניסתה לשרוף את עצמה מסכנה סיפרו סיפור שלם בגללה. אבל מגיע לה.|אכזרי במיוחד|
הם דיברו חזק, זה היה כואב מידי.
זה עשה לי לא טוב. אבל לא אכפת לי.
הלוואי שאנשים מסויימים היו שם, יש כמה כאלה.
אחרי שהרב הלך, הרב דביר והרב אלון המשיכו לנגן לנו ולשיר.
משכן, רסיסי לילה. היה מדהים, איזה אורות היו שם, איזה כוונות.
הקלטתי את שתי השירים האחרונים, לכולם זה יצא מהלב. זה היה מרגש.
מה שהיה אחרי אני רוצה למחוק, זה צובט.
דיברתי איתה, היא אמרה הכל.
זה היה כואב.
כנראה שאני לא מודעת לעצמי.
אני טיפשה וחסרת אכפתיות,
פוגעת בכולם ואנוכית, מוזרה צבועה ושקרנית.
נחשפתי, היא הוציא ממני את זה.
המסכה נסדקה.
גמרנו בשלוש, הלכתי לישון בארבע.
יום ראשון היה קשה.
קמתי מהמיטה רק בארבע בצהריים.
ולא כי הייתי עיפה.
הם שיגעו אותי, הם לא הבינו.
זו בכלל לא אשמתם, זו אני הבעיה פה. זו אני הטיפשה והחסרת אכפתיות.
סתם אני מפילה הכל על כולם.
רות המתוקה באה לבקר אותי, ושמענו שירים של אביתר, והגענו לשיר 'כלום לא עצוב'.
זה בכלל לא נכון. זה סתם שקר.
ואז ל'שוב אני לבד'.
ואז ל'אבות ובנים'.
מה שמאד מתאים לי עכשיו-
תכף אני ארצה שתלכו מפה, שאוכל כבר ליפול בשקט..
עד שסוף סוף קמתי, הייתי צכה לעשות מלאן טלפונים לכל האולפנה ולנדב אותם לעשות דברים ליום חסד.
שוב ברחתי למיטה.
קמתי, דיברתי, גנבתי לעדי תפלאפון ונכנסתי לפה מהר ויצאתי מפה מהר.
ביקשתי ממשהי שתבכי אותי אבל זה לא עבד.
אז פשוט חזרתי לישון.
העירו אותי היום בצורה אכזרית ביותר.
אל תעירו אנשים שאתם אוהבים עם מים ואל תמשכו להם את השמיכה והכרית, זה נורא מכעיס.
הבעיה שלא אוהבים אז לא אכפת להם בכלל.
בגלל הלחץ הבוקר לארגן הכל לא היה זמן לחשוב.
והיה טוב, הילדים מתוקים מתוקים.
והיה שם אתיופים. |מאוהב|
ואוף איתי.
באמצע הדבר, שאירגנו פול זמן, שוב המחשבות האלה. ניחוש מהיר לאן הלכתי.
ישנתי מאחת עשרה עד אחד וחצי. הפסדתי את כל היום חסד.
אחרי שקמתי ראינו אסי וטוביה במזכירות.
חחח הרב צחק עלינו שאנחנו כמו הילדים הקטנים שלו.
פפ. מסכנה שלי. ההיא ראתה בטעות שהוא שלח לה הודעה.
חח, הוא אחד הבני אדם הסתומים שאני מכירה.
שקרן קטנטן.
הסתבכה קצת אבל לונורא.
הוא יסתדר היא תסתדר, והכל יהיה טוב.

פפ יצא מוזר מידי היום.
אולי כי אני מוזרה. בעצם לא אולי, בטוח.