שני בערב, ורק עכשיו נזכרתי בשבוע הזה. האם טוב לי יותר משאני מוכנה להודות?
קשה להתנהל עם ציפורניים באורך העולם.
טוב, אז התעלמות.
אני לא יכולה לכתוב ככה דברים ארוכים. זה מעייף לי את הלב, הראש והיד.
הרבה זמן לא ראיתי אותה.
והיא. השם שישמור. זה אמיתי? כי אני לא יודעת איפה אני עומדת.
סוללה חדשה בפלאפון זה תענוג.
מחר טבטה! אסור שאשכח.
אולי המקום הזה לא טוב לי.
אני לא רוצה לנטוש
הטיול הזה היה אמור להיות צ'ופר אמיתי. לא כיף איתכם בכלל, דפקתם אותי. דפקתם אותי!
פיסטוקים.
מכונת פסטה- בקרוב
כבר לא מתגעגעת. כמעט לאף אחד.

אני אוהבת אותך. ואני לא מצליחה לדבר. ואני חושבת עלייך כל כך הרבה, ומתגעגעת לפעם שלנו. אבל אני לא מצליחה.

שברים לא יכולים להשלים שברים. הם יכולים לעמוד לצידם, לצמצמם את הסדק, לחבק ולומר מילה אחת טובה, אבל בסופו של דבר הם יזוזו קצת, כולנו זזים, והשבר השני יישרט, לפעמים אפילו יתפרק לחתיכות. רק שלם יכול לעמוד ליד שבר, לאהוב אותו ולהמתין עד שיתיישר אליו, כמו שתמיד קורה.
וזה היה הדבר הכי חכם שאמרתי בשנה האחרונה. מצבי בהחלט גרוע.

אני מתגעגעת לבלוג, אבל קשה לי לכתוב שם, כי שם אין רמזים. ורמזים הם הקיום שלי. הם התגשמות הסוד.

אלהים נמצא בכל נקודת זמן ומרחב.
אם רק תבין
זהו?