אוף.
איך עשיתי את זה? טעות נוראית.
ונפילה,
נפילה כואבת.
אבל בסופו של דבר אני לדוג' לא יודעת איפה הייתי בלי הנפילות שלי
כנראה שהן נצרכות.
![]()
יש השלכות שלעולם לא נוכל לשער מראש.
זו לא הבטחה שיהיה טוב. אני תמיד שונאת כשמבטיחים לי שיהיה טוב.
מאיפה אפשר לדעת בכלל?
אבל זאת בדיוק הנקודה, שאי אפשר לדעת בכלל.
לפעמים מדברים טובים נגרם כאב, אבל לפעמים מדברים כואבים נורא יוצא טוב.
לעולם הזמן להיכחד לא יגיע עד שהקב"ה יחליט,
כי בעולם הזה שום דבר אינו גזר דין סופי.
וכל בוקר כשמתעוררים, היום החדש הוא חדש לגמרי והכל הכל יכול להשתנות.
רק זה אני יכולה להבטיח:
שכלום בלתי הפיך.
הלוואי שיתהפך הכל רק לטובה.
|חיבוק|
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)