אומרים שנדבר על זה...
מנסים לדבר והוא שותק, מנסים להתקדם ואין מענה.
אז פשוט מכתימים אדם זורקים אותו לבור עמוק ואומרים זה האדם שאינו מעוניין בטיפול,
אינו מעוניין בתקומה.
האדם הזה בוכה, מתחנן לעזרה,
מתחנן למצוא אדם שימצא את הנתיב אל ליבו.
ישנם אנשים שיודעים רק להחליש במקום לחזק,
ישנם אנשים שמעדיפים לדרוך על היבלת במקום לרפאות אותה ורק מזיקים לאותו אדם.
כמה פעמים בחיים שלנו אנחנו מחפשים את האדם הנכון
שיידע לדבר איתנו בגובה העיניים בלי להתנשא ובלי להתעלם מהאני האמיתי...
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
