כנראה אני אעזוב.
אולי ייקח לי זמן לצבור כוח ואומץ, אבל זו המטרה הבאה לכבישה שלי.
(כל כך הרבה מלל מיותר ומתועד.
כמה יצירות הייתי יכולה לנגן בזמן הזה,
כמה ספרים ללמוד ולקרוא ועוגות לאפות. כמה לשיר, כמה לרקוד,
כמה לתקשר תקשורת נכונה ואמיצה.
כמה להתבונן וכמה לחלום, כמה להיות עצובה או שמחה או מבולבלת, אבל העיקר -
לא בורחת ממני רחוק כל כך.)
פורים הזה היה לי טוב בהרבה מן הצפוי, היתה תפילה והיו דמעות,
ואיכשהו הייתי פנויה מספיק להכיל אותי,
וזאת המסקנה העולה:
האם טמונה התשובה בהכלה עצמית או בשינוי?
(כמובן שגם וגם, תמיד גם וגם, השאלה היא המידה.
וגם, האם יש לקבלה העצמית תנאי סף או שהיא אמורה להיות בלתי מוגבלת?
ותודה ל@מישי' מאפושו' שבכלל בלי לשים לב עזרה לי לחדד את הנקודה הזאת.)
אתמול אמר מישהו משהו חסר משמעות שהיה לי בעל משמעות רבה מאד.
תודה למישהו שהיית כנה.
וגם אתמול אמר שיכור אחד משהו משמעותי מאד.
אני מקווה שהוא לא זוכר כי זה יכאיב לו וגם לי. אבל תודה.
(בורכתי מפי ארבעה שיכורים בזווג הגון. אחד ברך שהוא יהיה מבוגר ממני בשש שנים,
אחד ברך שהוא יהיה זך מחטא, אחד ברך שיהיה מכיל ובעל מידות טובות,
ואחר שיהיה לו 'שקיעוס בלימוד'.
חוץ מהשש שנים הכל מוצא חן בעיניי. אמן כן יהי רצון)
למדתי לימוד מרתק;
כלי נכון, יהיה נכון בכל שדה.
יש שדות שיזדקקו באופן דחוף למחרשה, אמנם,
אבל כשהמעדר הוא מעדר וקניתי אותו בכל הוני,
כל שדה אפל ובלתי מעובד הכלוא בי, יוכל להיעזר בו.
שבת שלום. תישנו היטב.
הלב הזה כל פעם מחדש הוא נשבר