כלומר. אולי את מאפשרת את זה?
ובאמת שאוף.
להיות דוחה? חצופה?
לא מסוגלת.
הפער בין לדחות בנימוס ובין לדחות בחוצפה הוא ענק.
ולהציב גבולות לעצמך ולהם זה לכבד את עצמך ולאהוב את עצמך הכי שיש.
אך כאן לא מדובר בהצבת גבולות לעצמי וכו'
אלא איך להתמודד מול אנשים שהתחייבו לי ולא עומדים בהתחייבותם.
אני לא מאיימת במיוחד, ולא יודעת לצעוק, ומשלמת בזמן כמו שסוכם בלי בעיות- אז שמים עלי קצוץ.

אם כן, תרפי.. זה לא שווה את הכאב.
אם לא.. כנסי בהם, זה כיף 
אבל טוב שידעת אותנו.
שאלתי את עצמי: את הולכת לוותר או לא? לא!
וזה חיזק אותי להתעקש על עמדתי.
מה עם לשלוח מישהו תקיף לדבר איתם?
שמן פשתןהרועה, מתנדב?
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)