וואה זה הזוי.
צריך לחנך את כל המורים היום, הם מלמדים אותנו שטויות שטוטיות


יומנים נשרפיםבלי להגיד באמצע משו?
כלומר לפני ברוך וכו' עושים אותם?

אני תמיד עושה ככה... ![]()
הם פשוט לא מלמדים את כל הפרטים. כנראה מניחים (שלא בצדק...) שאת הפרטים הבסיסיים הנערים כבר לומדים מאחרים.
אחהטעם שבדבר הוא לצאת מחדר שהוא סוג של טרקלין למלך, ולהיכנס לאולם הגדול בו נמצא המלך.
מעיין נובע*אין צורך בכלל ללכת אחורה או קדימה.
רק בסוף התפילה, וגם אז - רק אחורה.
כמו הרבה דברים אין צורך,
לשים יד על העיניים בשמע ישראל.
להוריד את השעון כשנמיחים תפילין, ועוד.
(לא התייחסתי למנהג הספציפי אלא לעצם האמירה)
יומנים נשרפיםהיד סתם מפריעה.
כשאתה כותב מו"ר אבא על מי מדובר?
והעניין עם השעון זה בכלל בילבול גדול
אז זה לא אתה ברמה, זה הרב שאתה חושב כמוהו ברמה...
ואם אין מישהו איתך, עדיין אפשר לשאול שאלות, גם אם אתה לא ברמה.
ואם זה לא ענייני, אז גם אם יש רבנים איתך זה לא אמור להיות...
לפי הדעה שצריך בכלל ללכת צעדים -
הם צריכים להיות כשיעור כף רגל (אם אין מקום אז הצידה)
לא אומרים כלום תוך כדי הצעדים (גם בהתחלה וגם בסוף)
וכשהולכים אחורה בסוף התפילה צריך לעשות אחת משתי אפשרויות:
או לשהות כ-4 שניות לפני החזרה קדימה, או בכלל לא לחזור (האפשרות הראשונה עדיפה כדי לצאת ידי חובת כל הדעות).
וכשחוזרים לא מרימים את העקבים שלוש פעמים.
"אחר שפסע שלוש פסיעות לאחריו, ישאר לעמוד, ולא יחזור מיד למקום תפילתו. ואם חזר, הרי הוא דומה לכלב השב על קיאו (יומא נג, א). מפני שאחר שנפרד מלפני המלך חוזר ובא לעמוד לפניו באפס מעשה, ומראה בעצמו שלא הבין שעמד בתפילה לפני המלך ובשלוש הפסיעות נפרד מלפניו, ולכן מעשהו מגונה.
ויש שמוסיפים לטעות ואחר שהם חוזרים למקומם מגביהים עצמם מעט כמו בקדושה, ואין בזה שום טעם."
[פניני הלכה, תפילה, תפילת עמידה, י"ד]
רצוי ללמוד את ההלכות האלה בפירוט בפניני הלכה.
כדי כביכול להתקרב לה' ולהכנס לטרקלין ולכן בסוף התפילה 3 צעדים רק אחורה כדי לצאת
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד

ישקפיץחייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)