אבל זה לא בשליטה שלי.
והיה שווה שנגמר האוכל
כי אז אמא נסעה לקנות לי המבורגר ומלאן ציפס עם קולה.
ואני מפוצצת, ורב הציפס נשאר.
מחר מתכונת,
תאחלו לי בהצלחה..
ויאו, יש לי הגיג.
אם באלי משו, אבל לא באלי אותו
אז כנראה שכן באלי/לא באלי
אבל אני משכנעת את עצמי שלא.
איזה עמיקות נוצר פה
ולפעמים המוח שלי נהיה פסיפס מחשבות מגוון.
בסוף לא תהיי רגישה.
שלא נראלי שזה ישתנה בהמשך החיים.
אתן לך להתאכזב בזמנך החופשי.
נחללמרות שאני מאוד עובדת על עצמי להיות פחות רגישה,
לא הולך לי בכלל
אבל זאת תכונה טובה, אז לא נורא.
נחלאבל זאת רגישות טובה בדרך כלל
הכל מאת ה'אבל נראה לי שהבנתי.
ואם ככה-זה לא דבר שמשתנה יותר מדי...אה,כן,באסה.
מעניין אם זה עובד
מעניין אם זה יעבוד
ישקפיץחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
