כי ראיתי שיש פה מין מנהג יפה כזה של רשימת רשמים ומסקון מסקנות מבולגנות שכאלה.. וכבר הרבה זמן שבאלי גם, וכבר הרבה זמן שלא כתבתי לעצמי משו נורמלי, וגם לא משו לא נורמלי בעצם..
ובאלי להצליח לכתוב לעצמי ככה מהבטן, בלי לחשוב ולחסום.. אבל פאדיחה.. אנשים ואנשות פה מכירים אותי.
ואז במחשבה שנייה אמרתי לעצמי שאנשים שמכירים יש מעטים, ואנשות קצת יותר, והן לא ממש כאן, וגם מי שכן, מי תטרח לקרוא, ומי באמת תבין.. אפילו אני לא מבינה..
יש ימים כאלו, או אולי תקופות, שבאלי פשוט להרים אליה טלפון ולהגיד: "ענתי, אני באה לשבוע, טוב?" ופשוט לזרוק דברים לתיק באי סדר, ולהגיע.
ואני אוהבת את הילדים שלהם ממש ממש ממש... שזה מפחיד לפעמים. וגם אותו. וזה יותר מפחיד..
ןהוא כזה אדם טוב שיאבהלה.... וכמה שאכפת לו.. לא ברור לי לפעמים למה.
ולפעמים כשאני נזכרת בכל השטויות שהוא ראה אותי עושה ושמע ממני, ואיך הוא תמיד שם, גם באמצע הלילה.והנסיעה ההיא, שכאילו חלבתי ממנו את כל מה שהוא היה יכול לומר.. מין שיחות קטועות שהתחברו לשיחה אחת ארוכה, שפעם לא הייתי מסוגלת לנהל איתו.
ואיך זה נוגע בי כשהוא קורא אותי, כשהוא דואג לי שלא אכאב. והמחשבה הזאת עושה לי מין נעים כזה בלב, ודקירה של אשמה בבטן. כאילו זה לא בסדר שדווקא לו אכפת ממני ככה.
וזה חוסרים וחסכים. אני יודעת.
ואיכשהו זה מרגיש שתמיד יהיה להם את המקום הזה בשבילי, גם כשדברים ישתנו יום אחד.
והיא ילדה. וזה כ"כ כ"כ משמח, אבל איכשהו אני רואה רק את השבר, שנראה שאני כאילו חווה דרכה.
וזה עצוב לי שבמקום להיות מרוכזת עכשיו בשמחה, אני יודעת שהיא כואבת.
ואני אפילו לא יודעת אם היא בבית כבר, אבל מתחשק לי לעלות על האוטובוס הראשון ולנסוע אליה, ולתת לה חיבוק מוחץ עצמות שכזה(או שלא.. זה נשמע כואב מידיי), ולבשל לה ולפנק אותה ולארגן את הבית..
אבל דוד שם, וזה לא המקום שלי. אני חושבת.
ואפילו לא דיברתי איתה עדיין, כי איכשהו כשאני כותבת המילים מוצאות את הדרך טוב יותר מבע"פ.
ואולי זו הסיבה שעוד לא דיברתי גם איתה.. וגם שם השמחה מהולה במין כאב לב לא ברור שכזה.
ואני מסתכלת עליהן ומתחשק לי לספר להן שגם בגילאים קצת יותר גדולים לא תמיד מצליחים לענות על השאלה מה תירצי להיות כשתהיי גדולה.
ושאפילו שהגיל בת"ז אומר לך שאת כבר שם, יש ימים שאת עדיין מרגישה כ"כ הילדה הקטנה של אמא, ואת הולכת לאיבוד בעולם.
אבל חבל להרוס להן את התמימות, לא?
ויפעת אמרה שתחשוב עליי ותציע רעיונות, ודווקא חשבתי שזה יהיה פתח טוב, כי היא אחת כזאת שמקושרת בתחום.. ועכשיו שוב אני חושבת שאני נוטה יותר מידיי לסמוך על אנשים, וזה עצוב להרגיש שאת תמימה מידיי לעולם הזה 
והרב..............
הרב הרב הרב.
שוב לחלום שאני שם.
ורק העיניים של הרב עושות לי עירבולים בבטן.
ואני לא מסוגלת לעמוד מול הרנטגן הזה.
מול המבט הזה שיודע בדיוק מי אנמי וןאיפה אני.
אז אני בורחת. שוב.
עד שכבר לא יהיה לאן, ואחזור לתחילת המעגל........
- לקראת נישואין וזוגיות