ספר ממש טוב! למדנו אותו בספרות בישיבה

כן, הוא ספר טוב

עם הגמרות!

חשבתי לעשות משו עם כל אחד מהדברים שפרקש ביקש ואז קלטתי שזה לא ישים, אז הלכתי רק על הגמרות שזה היה הדבר הראשון שעליו חשבתי...

כמה ניראה לך הרב ייתן לי?

"רבינו אומר 'אין יאוש בעולם כלל', אבל הוא לא אמר שאי אפשר להרגיש ייאוש. "

----

"אנחנו לא יודעים מה זה יהודי באמת" הוא אמר. "אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים, זה מסוכן. כשיהודי בא אליך לעזרה, אתה צריך קודם כל לדעת שאתה לא יודע כלום.
לא יודע מי הנשמה שעומדת מולך ומה העיניינים שלה.
תן להשם לעבור דרכך. תיהיה שליח, תיהיה צינור".

----

..." אתה רוצה לשתף אותי?" שאלתי אחרי זמן מה.
"אם אתה לא רוצה, אתה לא חייב. אפשר לוותר על זה", הוספתי.
" אני לא רוצה לשתף", הוא קבע ונשף בקול, "אבל אני צריך".
הוא הישיר מבט והוסיף:"נמאס לי להעמיד פנים שהכל בסדר ולזרום עם זה. אני יודע שאני צריך עזרה".
" כשאתה מודה בקושי שלך, זה כבר דבר גדול", עודדתי אותו.

----

"זו תחושה של ניתוק פנימי", הוא המשיך וכלל לא הביט בי.
" ניתוק מכל מיני תחושות ורגשות, שאני לא מסכים להודות בהם. לא רק ביחס לאורנה והילדים. אני מנותק מעצמי, ממה שעובר עלי. ואף פעם לא הסכמתי להודות בזה".
"במה?"
"במה שאני מרגיש", הוא אמר והביט בי, " למשל. בזה שהרבה פעמים אני מרגיש קטן. דפוק. חסר ערך. חסר עונים." הוא ירה את המילים האלו בכאב.
שתקתי. הוא נעמד, הרכין מעט את הראש ושתק.
"מה, אחי?" שאלתי.
"אני מרגיש כל כך דפוק", הוא אמר, " ואתה, בטח אתה קולט עכשיו, אולי פעם ראשונה, כמה אני דפוק, ואתה בז לי".
כאב לי לשמוע אותו מדבר ככה על עצמו.
"למה אתה חושב שאני בז לך" תהיתי.
"כי אני מרגיש דפוק".
" ואם מישהו אומר שהוא מרגיש דפוק, בזים לו?" תמהתי,
"אולי אם אדם מודה שקשה לו, זה עשוי לעורר אצל השני דווקא רחמים ואהדה- ולא עין צרה ושופטת".
הוא הנהן ועצם את עיניו לרגע. " אני מניח שכן. גם אני מתעורר לרחם על אחרים כשאני מרגיש שהם בקושי, אבל כשמדובר בי, קשה לי לקבל את זה".