גיליתי שאני מפחדת לחשוב.
כי אם אני חושבת אני נהיית עצובה וחסרת תוחלת
(אחסוך לכם משפט התבגרות אופייני)
בגלל זה אני נורא אוהבת ספרים ונורא שונאת לסיים אותם.
כשקוראים ספר נעלמים בתוכו, כל הבעיות שלי והדאגות שלי והעולם שלי נבלעים בתוך הספר.
כי מה שקורה בספר זה רק הצרות שמסופרות בו.
וכשהספר מסתיים צריך להתחיל לחשוב עליו, ומה אני לוקחת ממנו - אחרת סתם קראתי - ואיך אני מתמודדת עם הבעיות שלי.
ואז אני פשוט נשכבת על המיטה ולא רוצה לקום, ושום דבר לא מצליח לגרום לי לרצות לקום.
רק אולי חֶברה שיודעת מה אני מרגישה אבל בוחרת להתעלם כשצריך ומעמידה פנים שמחות, שזה הדבר הכי טוב בעולם.
ברוב הפעמים