התניה זה דבר אוטומאטי. אילוף. גרוע מאד היה, אם הכל היה "התניה"....
חינוך זה הרבה מעבר לכך.
נכון, שיש גם ענין של הרגלים. וגם ענין של תחושות טובות שמחזקות את ההרגלים הנכונים.
קודם, צריך לתת מקום להתבטאות הטבעית. אח"כ מכוונים את הכחות. לא צריך לפחד.
לכן, יש גילאים שונים בחינוך. למשל, עפ"י דין, "לאפרושי מאיסורא" ע"י ההורים בלבד, זה מזמן שהילד מבין "לא". עייני "שמירת שבת הישן", שזה מגיל שנתיים-שלש. לפני כן, אולי הוא יירתע ממשהו כואב. אבל זה לא שמץ הבנה. אולי כחנות.
יש גילאים של הרגלים, מזמן שהילד יכול. "קטן היודע לנענע לולב" וכו'..
גיל חינוך, זה בכלל בערך מגיל שש.
כמו שילד קטן שאינו מברך, אנחנו לא נעכב לו את האוכל... כך גם היחס החם. אנחנו לא "נתרחק" מפספוס שעוד לא בן שנתיים, בגלל שהוא נתן מכה. נגיב טבעית שלא מרביצים ל.. בנחת. אפשר לומר, "לא חוסר אהבה" - אבל ילד קטן הוא רגיש, ומיד מרגיש את ה"התרחקות". הוא לא אמור להרגיש דבר כזה בגיל זה. טעות. לא "מחנכים" על חשבון יחס בסיסי.
קלו וחומר "מבוגרים"... מבוגר שכל החיים שלו זה "התניה", הכל "מקל וגזר", איזו רמה נמוכה היא זו...
מה עם עבודה מאהבה, מהכרת הערך והטוב.
גם לנקות את הבית כי כך זה יפה ובריא, זו לא התניה. זו הבנת הערך, שמתגברת על העצלות הרגעית-הטבעית. לפעמים זה עצמו נותן את החריצות. זה בדיוק מה שעוד אין לילד קטן. אכן, לא נמתין ש"יבין" הכל - ונרגיל לדברים טובים ונכונים. אבל כל דבר, בשלב המתאים.
שמע ישראל לפני השינה, זה לא "התניה", זה הרגל נכון. בוודאי שטוב להרגיל לדברים נכונים גם טרם הבנה.
יש הבדל בין הרגל קדוש, שיש בו גם סגולה עצמית, לבין "שלילה" בגיל שעדיין מוקדם לה.
לגבי אשה בהריון... כמובן אף אחד לא דן על מצבים ספציפיים, ואיש לא "שופט". דובר על העיקרון מה נכון לכתחילה. להבין תגובות אינסטנקטיביות של ממש "מדוייקות" אפשר בקלות. בד"כ, אם הן לא קיצוניות, ובאות מהורה אוהב- לא יקרה מזה כל רע.... אבל לא צריך לעשות מהן אידיאולוגיה..
מדרגות.