לדעתי, לא צריך להגיד לילדה בת שנתיים וקצת "בקול תקיף". היא בוכה על הריחוק, ומנסה דרך לקירוב בחזרה. לא מעוצם "הבנתה" את הדברים..

הכי טוב, אם עושה כך, להגיד לה בקול מתון, לא מרביצים לאמא, תעשי "טובה", ולקחת את היד שתלטף לך את הלחי. ולחייך, "יופי"...

צריך להבחין בין הגילאים. להורים לילד ראשון, גיל כזה כבר נראה "גדול", אבל הוא לא..

העצה לקחת את היד ולעשות 'טובה' לא תעבוד במקרה הזה. היא לא עושה את זה כמשחק אלא מתוך כעס, כך שהיא רק תכעס יותר אם אנסה לעשות כך (פעם ניסיתי, כך שאני יודעת שכך זה אצלה).

ומתוך מה שאתה אומר אני מבינה שזה נורמלי שילד בגיל כזה ירביץ להוריו מתוך כעס? וזה לא מעיד על חינוך לקוי? מאיזה שלב כן היית מגיב יותר בחומרה?

(יש לציין שהיא בהחלט מבינה באופן מרשים, יותר מבני גילה, אבל בהחלט יכול להיות שאנחנו טועים בתגובה, ולכן שאלתי)

מ"חינוך לקוי"... מה פתאום.

והייתי מציע לך, לחבר מה שכתבה "מודדת כובעים", עם מה שאני כתבתי.

כלומר, קודם, באמת להגיב ב"הזדהות", מתוך אמפתיה, (לפעמים אחרי סיוג ראשוני, לא מרביצים לאמא): מה קרה, את כועסת, את רוצה...?

ולפעמים אחרי שהיא קצת נרגעת, לקחת את היד..

להשתתף בצערה.

זו הדרך שלה להביע רגשות כרגע. תעזרי לה.

לא חושבת שהדרך זה להתנגד לעצם המכה, כי הכוונה שלה להסביר מה היא מרגישה ולא לנקום בך.

בן שנה ו-9 מתוק מתוק מתוק

אבל גם.. כשמתעצבן מרביץ- אם לי, אם לאחיו..

כשהוא מרביץ לי אני אומרת שאסור ומתרחקת. נשמע לי הכי הגיוני- להבין שזאת התוצאה של המעשה.

אבל יש מצב שאני טועה..

יש מצב... הוא פשוט קטן מידי לתגובה כזו.

הבת שלי בת שנה ושמונה היא גם מתוקה ומהממת ושמחה ומקסימה, אבל מרביצה מתסכול (או בועטת תוך כדי החלפת חיתול) ואני בהחלט מתרחקת, אפילו עושה לה פסק זמן קטן (יחד עם האסור להרביץ לאמא וזה כואב לאמא, בשיטת הטניה ביירון למי שמכיר). היא לחלוטין מבינה וזה אכן פוחת. מידי פעם היא מנסה שוב וזוכה לאותה תגובה. 

זה ממחיש לה מה אסור ולמה. באותה מידה אני מאוד מאוד מעודדת התנהגויות טובות ונעימות כדי שתבין ששווה לה להתנהג בצורה אחת ולא בצורה אחרת.

תעשי מה שמרגיש לך נכון ותתמידי.

לדעתי, "התניה פבלובית"...

גם, להבדיל, עכבר, שיחטוף איזו מכת חשמל אם מתקרב למשהו, לא יתקרב אליו...

אין בכך "הבנה".

אפשר לומר בנעימות שלא מרביצים. אבל "להתרחק" בגיל כזה, לדעתי לא במקום.

גיל קטן מאד.

כשם שצריך לא לאחר שלבים בחינוך, כך צריך גם לא להקדים..

גם לילדים וגם למבוגרים. היא גם יודעת לסדר את החפצים שלה, ולמה? כי היא מקבלת כל הכבוד וכפיים כשכן וחוסר שביעות רצון (לא חוסר אהבה) כשלא. אני מבינה לגמרי למה צריך לנקות את הבית, אבל רוצה? אוהבת? לא, אבל רצפה נקיה זה נחמד.

אני לא רואה בזה הקדמה אלא הקניית ערכים נכונים מהתחלה, בדיוק כמו הרגלי אכילה, שינה, יהדות ותורה וכל מיני דברים אחרים. 

יש בשפע מומחים שאומרים שבנושא הזה צריך להיות מאוד חזקים כבר בגיל מוקדם בדיוק כמו אש בתנור. 

עוד דבר- תנסה להיות אישה בהריון כשהילדה בועטת לך בבטן מכל מיני סיבות שלה הכי הגיוניות בעולם. לדעתי כל אחד מחליט בהתאם למקום בו הוא נמצא. עכשיו זו התניה, כמו להגיד שמע ישראל לפני הדשינה, בעוד זמן יתווסף הסבר כשיהיה רלוונטי להבנה והכלה. 

התניה זה דבר אוטומאטי. אילוף. גרוע מאד היה, אם הכל היה "התניה"....

חינוך זה הרבה מעבר לכך.

נכון, שיש גם ענין של הרגלים. וגם ענין של תחושות טובות שמחזקות את ההרגלים הנכונים.

קודם, צריך לתת מקום להתבטאות הטבעית. אח"כ מכוונים את הכחות. לא צריך לפחד.

לכן, יש גילאים שונים בחינוך. למשל, עפ"י דין, "לאפרושי מאיסורא" ע"י ההורים בלבד, זה מזמן שהילד מבין "לא". עייני "שמירת שבת הישן", שזה מגיל שנתיים-שלש. לפני כן, אולי הוא יירתע ממשהו כואב. אבל זה לא שמץ הבנה. אולי כחנות.

יש גילאים של הרגלים, מזמן שהילד יכול. "קטן היודע לנענע לולב" וכו'..

גיל חינוך, זה בכלל בערך מגיל שש.

כמו שילד קטן שאינו מברך, אנחנו לא נעכב לו את האוכל... כך גם היחס החם. אנחנו לא "נתרחק" מפספוס שעוד לא בן שנתיים, בגלל שהוא נתן מכה. נגיב טבעית שלא מרביצים ל..  בנחת.  אפשר לומר, "לא חוסר אהבה" - אבל ילד קטן הוא רגיש, ומיד מרגיש את ה"התרחקות". הוא לא אמור להרגיש דבר כזה בגיל זה. טעות. לא "מחנכים" על חשבון יחס בסיסי.

קלו וחומר "מבוגרים"... מבוגר שכל החיים שלו זה "התניה", הכל "מקל וגזר", איזו רמה נמוכה היא זו...

מה עם עבודה מאהבה, מהכרת הערך והטוב.

גם לנקות את הבית כי כך זה יפה ובריא, זו לא התניה. זו הבנת הערך, שמתגברת על העצלות הרגעית-הטבעית. לפעמים זה עצמו נותן את החריצות. זה בדיוק מה שעוד אין לילד קטן. אכן, לא נמתין ש"יבין" הכל - ונרגיל לדברים טובים ונכונים. אבל כל דבר, בשלב המתאים.

שמע ישראל לפני השינה, זה לא "התניה", זה הרגל נכון. בוודאי שטוב להרגיל לדברים נכונים גם טרם הבנה.

יש הבדל בין הרגל קדוש, שיש בו גם סגולה עצמית, לבין "שלילה" בגיל שעדיין מוקדם לה.

לגבי אשה בהריון... כמובן אף אחד לא דן על מצבים ספציפיים, ואיש לא "שופט". דובר על העיקרון מה נכון לכתחילה. להבין תגובות אינסטנקטיביות של ממש "מדוייקות" אפשר בקלות. בד"כ, אם הן לא קיצוניות, ובאות מהורה אוהב-  לא יקרה מזה כל רע.... אבל לא צריך לעשות מהן אידיאולוגיה..

מדרגות.

זה לא מתאים אמא גדולה לא מרביצים לה אסור...

את כועסת בואי תקחי כדור ותכווצי אותו 

או תתני לי יד חזק.נצעק ביחד.  או איזה מעצבן ש...ולתמלל את הרגש-אני כועסת שלא הביאו לי מה שרציתי.נכון?

היא תתקן לא . אני עצובה  כי.. או כן 

-מכה מגיעה מרגש חזק שאין לו אפשרות ביטוי...-

האם עזרתי?

הרגשתי ככה כשהיתי ילדה.זה לא כזה מזמן...

לדעתי כל הבעיות שלנו בחינוך זה כי אנחנו שוכחים ש-

גם אבא היה פעם ילד קטן ש...

גם אמא היתה פעם ...

מכירים את השיר?

חושבים גם ככה?

זה בהחלט מספיק לילדה כל כך קטנה

תקראי קצת את פורום "אנשים רגישים מאוד" פה באתר, ותראי אם את רואה הקבלות לסיטואציה שלה. זה לא אומר שהיא בקטגוריה כי קטונתי מלאבחן. רק שזה שווה בדיקה.

לא בטוח שמעבר למסגרת אחרת יפתור את הבעיה.

כתבת שהיא בכיתת לקויות למידה. היא עברה אבחונים מקיפים? האם יש לכם הדרכת הורים?

לצערי אין לי המלצה ספציפית על מקום לימודים, אבל כדאי קודם לבדוק לעומק מה היא צריכה.

בהצלחה!

על ידי @מתואמת .

כתבת שהיא בדיכאון, אם כן האם פגשה פסיכיאטר? האם מטופלת על ידי פסיכולוגית ובמידת הצורך בטיפול תרופתי?

זה לפני מחשבה על מסגרת, וגם כתבת שהיא בכיתות ל''ל, האם היא באמת ל''ל או שזה היה המענה היחיד שהיה ואולי כדאי לעבור למסגרת סל אישי בקוד 57 (במידה ויש אבחון פסיכיאטרי) ולקבל מענה מותאם עבורה

בס"ד

אתם נשמעים הורים מדהימים. שה' יאיר לכם הכי בקרוב שיש!

לפעמים זה שלב כזה שהן עוברות. מתבגרות זה סופר מאתגר בעולם של היום. תלכו לפסיכיאטר, עדיף פרטי. תאבחנו (אל תמהרו עם כדורים. אפשר אולי להתחיל עם כדורים קלים כמו פריזמה, זה מה שאנחנו עושים) ותעשו הערכת מסוכנות, תשקלו אולי אפילו אשפוז במוסד מאזן (ככה אני קורא לזה למרות שהם האמיתי זה מוסד פסיכיאטרי) לתקופה קצרה אם הפסיכיאטר ימליץ על זה והכי חשוב, אל תפלו לדיעות קדומות. זה רק יכול להזיק.

ב"ה מטופלים ומלווים ע"י אנשי מקצוע טובים

ועם תרופות .

הרגשנו שהיא צריכה ביהס יותר טיפולי בשבילה

אחרי התייעצויות

אבל במחשבה שניה אנחנו עוצרים את המירוץ לחיפוש אחרי מוסד והעברת דירה בתוך כדי שנת לימודים

גם בגלל שזה כיתה ח

וזה אמצע שנה .

זה יהיה מאתגררר ובאמת כמו שכתבו פה לא בטוח שיעזור במשהו. .אנחנו בכיון של לשלם לה סייעת בכיתה הקטנה

אם לא נצליח להשיג סייעת לכיתה קטנה.

ולצערי לא הצלחנו לקבל קצבה מהביטוח לאומי

הגשנו לבד ועשינו ערעור עם עורך דין ולא זכינו.

וזה ממש מבאס כי אנחנו מוציאים עליה אלפים אלפים

אבל העיקר שכל ההשקעה תעזור לה ותצמיח אותה. מתפללים על זה מאוד במקרה שלנו.

ואגב, מכירה מתמודדים שעלו על דרך המלך והיום כל כך רגישים לאחר, שהם מטפלים או עוסקים בנתינה ברמות מדהימות ובכלל אנשים עם עוצמות.

בהצלחה לכם משפחה יקרה.

לאיזה סוג מסגרת ממליצים?

קודם כול, מחזק אתכם על כך שאתם מוכנים לעשות שינוי משמעותי בשביל הבת שלכם. ❤️ הייתי ממליץ לפנות לפסיכולוגית חינוכית או לפסיכיאטרית ילדים ונוער, ולבדוק מסגרת שמשלבת כיתה קטנה עם מענה רגשי וטיפולי לאורך היום, ולא רק התאמות לימודיות. כדאי גם לפנות לשירות הפסיכולוגי־חינוכי ולמחלקת החינוך ברשות המקומית כדי לברר אילו מסגרות מתאימות לה. אל תמהרו לעבור דירה לפני שבודקים שיש מסגרת מתאימה בפועל. מאחל לכם שתמצאו מקום שבו היא תרגיש בטוחה, מובנת ושייכת, ושתוכל להתחיל לפרוח בקצב שלה. 🙏

בית ספר לבנות עם קשיים נפשיים. מקום נדיר מהיכרות אישית עם אחת הבנות. ויש את הפנימיה בדולב . פוסט אישפוזית. מקום טוב.

הלב יוצא אליכם. ❤️ אולי כדאי לפנות לעמותות ולארגונים שמתמחים בנוער בסיכון ובבריאות הנפש, ולבקש הכוונה למסגרת חינוכית טיפולית לבנות דתיות, עם כיתה רגשית וליווי מקצועי צמוד. הייתי מתחיל גם דרך פסיכולוגית חינוכית והרשות המקומית, כדי לבדוק מסגרות מתאימות בכל הארץ. חשוב שהבת שלכם תהיה שותפה לתהליך, בלי לחץ, ושתרגיש שמחפשים מקום שבו יראו אותה ויבינו אותה — לא רק את הקשיים שלה. מאחל לכם מכל הלב שתמצאו את המקום שבו היא תוכל להרגיש בטוחה, להתחבר ולפרוח. 🙏

הפורום הזה לא פעיל

(יש נטיה ידועה בפורומים של ערוץ 7 לא להיצמד לכותרת הפורום ולא לנהל שרשורים ודיונים בנושא שלשמו נועד הפורום)

תקראי קצת פה: יש לה עולם שלם של אתגרים שהקריאה היא רק חלק ממנו.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

(סיכוי טוב מאוד שגם את בקטגוריה או האבא של הילדה, זה עובר בתורשה הדבר הזה).

הוא יותר פעיל.

בהצלחה!!

אם מישהו מרגיש שהייעוץ הזה אינו מדבר גם אליו - אפשר לחפש מישהו אחר.

יתכן שאחרי ששמע בתחילה את אשתך, הבין כאילו הבעיה נמצאת רק בהרגשה שלה - ולא גם בהרגשה שלך.

כמובן, לאידך, שייעוץ טוב אינו אמור להיות זירת טענות הדדיות. זה לא לחפש "מי אשם", אלא איך בונים בטוב יותר את ההדדיות.

אז עצות של הפתעות קטנות, עזרות, התעניינות בשלום השני - הן טובות מאד. אבל זה לא מספיק, כשהן מופנות באופן בולט רק לכיוון אחד.

לגבי להקשיב מה מפריע לך, בחיים, בעבודה וכו' - זה דבר חשוב מאד. אלא שמישהו כזה, לפעמים יתמקד במה שבין בני הזוג, ופחות במה שמעבר לכך.

אני יכול לשלוח לך בפרטי, שם של מישהו (קרוב משפחה) מנוסה מאד, חביב וישר, מייעץ בהירות ובפשטות - ותוכל להתקשר אליו, להסביר מה הבעיה שמצאת בייעוץ הנוכחי - ולשאול אם יש לו רעיון...