לדעתי, לא צריך להגיד לילדה בת שנתיים וקצת "בקול תקיף". היא בוכה על הריחוק, ומנסה דרך לקירוב בחזרה. לא מעוצם "הבנתה" את הדברים..

הכי טוב, אם עושה כך, להגיד לה בקול מתון, לא מרביצים לאמא, תעשי "טובה", ולקחת את היד שתלטף לך את הלחי. ולחייך, "יופי"...

צריך להבחין בין הגילאים. להורים לילד ראשון, גיל כזה כבר נראה "גדול", אבל הוא לא..

העצה לקחת את היד ולעשות 'טובה' לא תעבוד במקרה הזה. היא לא עושה את זה כמשחק אלא מתוך כעס, כך שהיא רק תכעס יותר אם אנסה לעשות כך (פעם ניסיתי, כך שאני יודעת שכך זה אצלה).

ומתוך מה שאתה אומר אני מבינה שזה נורמלי שילד בגיל כזה ירביץ להוריו מתוך כעס? וזה לא מעיד על חינוך לקוי? מאיזה שלב כן היית מגיב יותר בחומרה?

(יש לציין שהיא בהחלט מבינה באופן מרשים, יותר מבני גילה, אבל בהחלט יכול להיות שאנחנו טועים בתגובה, ולכן שאלתי)

מ"חינוך לקוי"... מה פתאום.

והייתי מציע לך, לחבר מה שכתבה "מודדת כובעים", עם מה שאני כתבתי.

כלומר, קודם, באמת להגיב ב"הזדהות", מתוך אמפתיה, (לפעמים אחרי סיוג ראשוני, לא מרביצים לאמא): מה קרה, את כועסת, את רוצה...?

ולפעמים אחרי שהיא קצת נרגעת, לקחת את היד..

להשתתף בצערה.

זו הדרך שלה להביע רגשות כרגע. תעזרי לה.

לא חושבת שהדרך זה להתנגד לעצם המכה, כי הכוונה שלה להסביר מה היא מרגישה ולא לנקום בך.

בן שנה ו-9 מתוק מתוק מתוק

אבל גם.. כשמתעצבן מרביץ- אם לי, אם לאחיו..

כשהוא מרביץ לי אני אומרת שאסור ומתרחקת. נשמע לי הכי הגיוני- להבין שזאת התוצאה של המעשה.

אבל יש מצב שאני טועה..

יש מצב... הוא פשוט קטן מידי לתגובה כזו.

הבת שלי בת שנה ושמונה היא גם מתוקה ומהממת ושמחה ומקסימה, אבל מרביצה מתסכול (או בועטת תוך כדי החלפת חיתול) ואני בהחלט מתרחקת, אפילו עושה לה פסק זמן קטן (יחד עם האסור להרביץ לאמא וזה כואב לאמא, בשיטת הטניה ביירון למי שמכיר). היא לחלוטין מבינה וזה אכן פוחת. מידי פעם היא מנסה שוב וזוכה לאותה תגובה. 

זה ממחיש לה מה אסור ולמה. באותה מידה אני מאוד מאוד מעודדת התנהגויות טובות ונעימות כדי שתבין ששווה לה להתנהג בצורה אחת ולא בצורה אחרת.

תעשי מה שמרגיש לך נכון ותתמידי.

לדעתי, "התניה פבלובית"...

גם, להבדיל, עכבר, שיחטוף איזו מכת חשמל אם מתקרב למשהו, לא יתקרב אליו...

אין בכך "הבנה".

אפשר לומר בנעימות שלא מרביצים. אבל "להתרחק" בגיל כזה, לדעתי לא במקום.

גיל קטן מאד.

כשם שצריך לא לאחר שלבים בחינוך, כך צריך גם לא להקדים..

גם לילדים וגם למבוגרים. היא גם יודעת לסדר את החפצים שלה, ולמה? כי היא מקבלת כל הכבוד וכפיים כשכן וחוסר שביעות רצון (לא חוסר אהבה) כשלא. אני מבינה לגמרי למה צריך לנקות את הבית, אבל רוצה? אוהבת? לא, אבל רצפה נקיה זה נחמד.

אני לא רואה בזה הקדמה אלא הקניית ערכים נכונים מהתחלה, בדיוק כמו הרגלי אכילה, שינה, יהדות ותורה וכל מיני דברים אחרים. 

יש בשפע מומחים שאומרים שבנושא הזה צריך להיות מאוד חזקים כבר בגיל מוקדם בדיוק כמו אש בתנור. 

עוד דבר- תנסה להיות אישה בהריון כשהילדה בועטת לך בבטן מכל מיני סיבות שלה הכי הגיוניות בעולם. לדעתי כל אחד מחליט בהתאם למקום בו הוא נמצא. עכשיו זו התניה, כמו להגיד שמע ישראל לפני הדשינה, בעוד זמן יתווסף הסבר כשיהיה רלוונטי להבנה והכלה. 

התניה זה דבר אוטומאטי. אילוף. גרוע מאד היה, אם הכל היה "התניה"....

חינוך זה הרבה מעבר לכך.

נכון, שיש גם ענין של הרגלים. וגם ענין של תחושות טובות שמחזקות את ההרגלים הנכונים.

קודם, צריך לתת מקום להתבטאות הטבעית. אח"כ מכוונים את הכחות. לא צריך לפחד.

לכן, יש גילאים שונים בחינוך. למשל, עפ"י דין, "לאפרושי מאיסורא" ע"י ההורים בלבד, זה מזמן שהילד מבין "לא". עייני "שמירת שבת הישן", שזה מגיל שנתיים-שלש. לפני כן, אולי הוא יירתע ממשהו כואב. אבל זה לא שמץ הבנה. אולי כחנות.

יש גילאים של הרגלים, מזמן שהילד יכול. "קטן היודע לנענע לולב" וכו'..

גיל חינוך, זה בכלל בערך מגיל שש.

כמו שילד קטן שאינו מברך, אנחנו לא נעכב לו את האוכל... כך גם היחס החם. אנחנו לא "נתרחק" מפספוס שעוד לא בן שנתיים, בגלל שהוא נתן מכה. נגיב טבעית שלא מרביצים ל..  בנחת.  אפשר לומר, "לא חוסר אהבה" - אבל ילד קטן הוא רגיש, ומיד מרגיש את ה"התרחקות". הוא לא אמור להרגיש דבר כזה בגיל זה. טעות. לא "מחנכים" על חשבון יחס בסיסי.

קלו וחומר "מבוגרים"... מבוגר שכל החיים שלו זה "התניה", הכל "מקל וגזר", איזו רמה נמוכה היא זו...

מה עם עבודה מאהבה, מהכרת הערך והטוב.

גם לנקות את הבית כי כך זה יפה ובריא, זו לא התניה. זו הבנת הערך, שמתגברת על העצלות הרגעית-הטבעית. לפעמים זה עצמו נותן את החריצות. זה בדיוק מה שעוד אין לילד קטן. אכן, לא נמתין ש"יבין" הכל - ונרגיל לדברים טובים ונכונים. אבל כל דבר, בשלב המתאים.

שמע ישראל לפני השינה, זה לא "התניה", זה הרגל נכון. בוודאי שטוב להרגיל לדברים נכונים גם טרם הבנה.

יש הבדל בין הרגל קדוש, שיש בו גם סגולה עצמית, לבין "שלילה" בגיל שעדיין מוקדם לה.

לגבי אשה בהריון... כמובן אף אחד לא דן על מצבים ספציפיים, ואיש לא "שופט". דובר על העיקרון מה נכון לכתחילה. להבין תגובות אינסטנקטיביות של ממש "מדוייקות" אפשר בקלות. בד"כ, אם הן לא קיצוניות, ובאות מהורה אוהב-  לא יקרה מזה כל רע.... אבל לא צריך לעשות מהן אידיאולוגיה..

מדרגות.

זה לא מתאים אמא גדולה לא מרביצים לה אסור...

את כועסת בואי תקחי כדור ותכווצי אותו 

או תתני לי יד חזק.נצעק ביחד.  או איזה מעצבן ש...ולתמלל את הרגש-אני כועסת שלא הביאו לי מה שרציתי.נכון?

היא תתקן לא . אני עצובה  כי.. או כן 

-מכה מגיעה מרגש חזק שאין לו אפשרות ביטוי...-

האם עזרתי?

הרגשתי ככה כשהיתי ילדה.זה לא כזה מזמן...

לדעתי כל הבעיות שלנו בחינוך זה כי אנחנו שוכחים ש-

גם אבא היה פעם ילד קטן ש...

גם אמא היתה פעם ...

מכירים את השיר?

חושבים גם ככה?

זה בהחלט מספיק לילדה כל כך קטנה

החלטתי בשלב מסויים להגיע לסעודה מתוך גישה פנימית: אין לי ציפיות מאף אחד. אני לא אחראי על אף אחד. אני מתחיל שלום עליכם אחרי הודעה מספקת, מי שלא רוצה שלא יהיה. אני מקדש - מי שלא נמצא שיקדש לעצמו או שלא יקדש בכלל. אחרי כל כך הרבה סעודות שבהן ניסיתי להחזיק בכוח, לשלוט בסיטואציה, להשליט ''צורה של שולחן שבת'' - חלאס, זה לא שווה את הכעס.

אלה ילדים גם של הקב''ה ומנקודה מסויימת שייקח אחריות... או כמו שרבי נחמן אומר: ''וכן כשמגיע שבת או יום טוב, אזי אני מוסר כל ההתנהגות וכל הענינים והתנועות של אותו השבת או היום טוב להשם יתברך, שיהיה הכל כרצונו יתברך. ואזי איך שמתנהג באותו השבת ויום טוב שוב אינו חושב וחושש כלל שמא לא יצא ידי חובה בהנהגת קדושת אותו היום, מאחר שכבר מסר הכל להשם יתברך וסמך עליו יתברך לבד''

בקיצור, לשחרר וזהו. לאורך זמן השחרור הזה מביא לשיפור במצב. 

שיחות משפחתיות, צחוקים ודאחקות.

אולי התוכן מועבר בצורה מעיקה?

זה נשמע מאד מעיק.

למה לא פשוט לאכול ביחד, לפטפט ולספר חוויות מהשבוע שחלף?

אני מבינה את האידיאל שאתה רואה לנגד עיניך אבל נשמע שזה עושה יותר נזק מתועלת

מאוד מאוד מבינה אותך💔

מאוד כבר אמרתי?

אבל הכי חשוב שתהיה להם חוויה טובה משולחן שבת.

אל תכביד עליהם

תקליל

שישמחו בשולחן שבת, שיהיה כיף, קולות של צחוק, טעם מתוק וזכרונות טובים

צריך שילד יזכור חוויה חיובית משבת , שולחנו, וכלליותו .

תשחרר

שיעור כללי תעביר במקום אחר

בנוסף שים לב יש לך טווח גדול של גילאים

יש דרך!! בגישת "שפר" להורות תוכל למצוא דרך לשפר את סעודת השבת, לשפר את מערכת היחסים בתוך הבית, להבין את הדינמיקה שבין הורים וילדים ומכאן, השמים הם הגבול. חבל לסבול כשאפשר ליהנות מגידול הילדים. גישת שפר, המפתח להורות אחרת. 

אם כי ידיעה זאת, לא עוזרת במיוחד...

קח ממנו כמה טיפים. מנסיון.

1) תעלה נושא עם אמוציות לדיון, והם המדברים. ולא הקהל. אתה מנהל הדיון. 

2) תציב דרישה וציפייה, שאין שלילי בסעודה. רק חיובי !

3) תגרום לחוויה בשולחן, שירה חידונים וכו'

4) תעשה קואליציה עם שניים מהילדים בשירה או בדיון, השאר יצטרפו בהמשך.

5) תעשה קידוש מיד, אנשים רעבים הם אנשים עצבנים.... גם אתה.

6) תהיה אתה רק בחיובי ולא בשלילי.

8) תנמיך ציפייה, ותוציא מראש את כל התמונות והסירטונים והתיאורים מהידברות וכו' ששולחן שבת יש אוירה מדהימה ומשפחתית... לרוב זה לא כך, כל מה שבא ברוך הבא.

9) מסתבר שרוב הריבים הם על אותם דברים פחות או יותר כל שבוע, אוכל, מקום, וכו', תשב עם עצמך או אשתך ותפתור את הבעיות לפני שבת. [כגון חלוקת מקומות שונה]

10) בד"כ יש ילד אחד או שניים שהם עושים את הבלגן - תבודד אותם... בעדינות כמובן. ובלי לפגוע.

11) אם יש לך ילד עם הפרעת קשב ריכוז שייקח ריטלין גם בשבת.

12) אם יש לך הפרעה קח ריטלין לפני הסעודה ..... זה עובד. [וגם אם אין לך הפרעה.... זה עושה את העבודה...]

אם תרצה עוד, פנה אלי באישי.

לגבי ההקנטות- האם הן ממש מעליבות? האם ילדים יוצאים פגועים? אם כן זה (ורק זה) מצריך ומצדיק מלחמת חורמה. אם כולם בסבבה, תזרום.

לגבי זה שהילדים קמים- אנחנו מאוד קיצרנו את הסעודה תמורת זה שהם לא קמים.

יש לך אחריות על דברים מסויימים, ולילדים יש אחריות על דברים מסויימים (כמו כל דבר בחיים).

נראה שאתה עושה את מה שלדעתך מוטל עליך.

אתה לא יכול לשלוט על אחרים (קדרא דבי שותפי..)

תזרום עם הדברים הטובים שאתה עושה ואל תפנה למקומות שבהם אין לך ממילא שליטה

יכול להיות יצירה קלילה, סתם ערב שכל אחת מביאה משהו טעים, אוכלים ומדברים.

לק"י

אמהות

הריון ולידה

ועוד

יש שם פסיכולוגים גברים מצוינים, אבל לא דתיים אם זה חשוב

אף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם כי אנחנו עם קטן.

לכן הנביאים אומרים שבעתיד הגויים יסייעו לנו כלכלית כמו שהאומן והמניקה עוזרים לתינוק קטן "והיו מלכים אמנייך ושרותיהם מניקותייך"

היא המדינה המערבית היחידה שהאוכלוסיה שלה מתרבה בעוד שאוכלוסיית המדינות המערביות האחרות צונחת.

ישראל היא מדינה שיש סיכוי לדור שלנו להזדקן בה בכבוד כי יש לה צעירים שישלמו מיסים למחלקת הרווחה.

כבר היום ישראל יכולה לקיים את התעשייה שלה ללא מהגרים (ברוב ענפי התעשיה, יש עבודות בבניין ובמוסכים ובסיעוד שזה יותר קשוח).

ישראל צפויה להגיע ל24 מליון נפש עד שנת 2100 ויש הערכות שזה יקרה עוד לפני כן.

בקיצור הבאת ילדים לעולם זה ברכה לישראל.

לא נראה לי שיום אחד נהיה מליארד כמו הסינים.

ואם מתישהוא נמנה מליארד, אז הסינים ימנו 500 מליארד (ויגורו בכוכבים אחרים או לא יודע מה יהיה. ובכלל השאלה אם ארץ ישראל יכולה הלכתית להתפשט על כל העולם, או שהטבעים ישתנו בעתיד או הטכנולוגיה בעתיד הרחוק תאפשר לנפח את כדור הארץ או לא יודע מה יהיה). בכל מקרה תמיד נהיה עם שמהווה אחוז קטן כמותית מהאנושות, ואף פעם לא נהיה המעצמה הכלכלית של העולם

אנחנו נכנסנו לגור בקראוון כשהיו לנו שני ילדים, ועברנו ממנו עם שלשה ילדים, והיה סביר.

לא זוכר כמה מ"ר הוא היה, אבל היו בו שני חדרי שינה - אחד לנו ואחד לילדים, שהיה בו מקום להשכיב את שלשת הילדים במרווח.

והיתה חצר גדולה שהילדים שוטטו בה בכל זמן שמזג האוויר איפשר את זה....