לדעתי, לא צריך להגיד לילדה בת שנתיים וקצת "בקול תקיף". היא בוכה על הריחוק, ומנסה דרך לקירוב בחזרה. לא מעוצם "הבנתה" את הדברים..

הכי טוב, אם עושה כך, להגיד לה בקול מתון, לא מרביצים לאמא, תעשי "טובה", ולקחת את היד שתלטף לך את הלחי. ולחייך, "יופי"...

צריך להבחין בין הגילאים. להורים לילד ראשון, גיל כזה כבר נראה "גדול", אבל הוא לא..

העצה לקחת את היד ולעשות 'טובה' לא תעבוד במקרה הזה. היא לא עושה את זה כמשחק אלא מתוך כעס, כך שהיא רק תכעס יותר אם אנסה לעשות כך (פעם ניסיתי, כך שאני יודעת שכך זה אצלה).

ומתוך מה שאתה אומר אני מבינה שזה נורמלי שילד בגיל כזה ירביץ להוריו מתוך כעס? וזה לא מעיד על חינוך לקוי? מאיזה שלב כן היית מגיב יותר בחומרה?

(יש לציין שהיא בהחלט מבינה באופן מרשים, יותר מבני גילה, אבל בהחלט יכול להיות שאנחנו טועים בתגובה, ולכן שאלתי)

מ"חינוך לקוי"... מה פתאום.

והייתי מציע לך, לחבר מה שכתבה "מודדת כובעים", עם מה שאני כתבתי.

כלומר, קודם, באמת להגיב ב"הזדהות", מתוך אמפתיה, (לפעמים אחרי סיוג ראשוני, לא מרביצים לאמא): מה קרה, את כועסת, את רוצה...?

ולפעמים אחרי שהיא קצת נרגעת, לקחת את היד..

להשתתף בצערה.

זו הדרך שלה להביע רגשות כרגע. תעזרי לה.

לא חושבת שהדרך זה להתנגד לעצם המכה, כי הכוונה שלה להסביר מה היא מרגישה ולא לנקום בך.

בן שנה ו-9 מתוק מתוק מתוק

אבל גם.. כשמתעצבן מרביץ- אם לי, אם לאחיו..

כשהוא מרביץ לי אני אומרת שאסור ומתרחקת. נשמע לי הכי הגיוני- להבין שזאת התוצאה של המעשה.

אבל יש מצב שאני טועה..

יש מצב... הוא פשוט קטן מידי לתגובה כזו.

הבת שלי בת שנה ושמונה היא גם מתוקה ומהממת ושמחה ומקסימה, אבל מרביצה מתסכול (או בועטת תוך כדי החלפת חיתול) ואני בהחלט מתרחקת, אפילו עושה לה פסק זמן קטן (יחד עם האסור להרביץ לאמא וזה כואב לאמא, בשיטת הטניה ביירון למי שמכיר). היא לחלוטין מבינה וזה אכן פוחת. מידי פעם היא מנסה שוב וזוכה לאותה תגובה. 

זה ממחיש לה מה אסור ולמה. באותה מידה אני מאוד מאוד מעודדת התנהגויות טובות ונעימות כדי שתבין ששווה לה להתנהג בצורה אחת ולא בצורה אחרת.

תעשי מה שמרגיש לך נכון ותתמידי.

לדעתי, "התניה פבלובית"...

גם, להבדיל, עכבר, שיחטוף איזו מכת חשמל אם מתקרב למשהו, לא יתקרב אליו...

אין בכך "הבנה".

אפשר לומר בנעימות שלא מרביצים. אבל "להתרחק" בגיל כזה, לדעתי לא במקום.

גיל קטן מאד.

כשם שצריך לא לאחר שלבים בחינוך, כך צריך גם לא להקדים..

גם לילדים וגם למבוגרים. היא גם יודעת לסדר את החפצים שלה, ולמה? כי היא מקבלת כל הכבוד וכפיים כשכן וחוסר שביעות רצון (לא חוסר אהבה) כשלא. אני מבינה לגמרי למה צריך לנקות את הבית, אבל רוצה? אוהבת? לא, אבל רצפה נקיה זה נחמד.

אני לא רואה בזה הקדמה אלא הקניית ערכים נכונים מהתחלה, בדיוק כמו הרגלי אכילה, שינה, יהדות ותורה וכל מיני דברים אחרים. 

יש בשפע מומחים שאומרים שבנושא הזה צריך להיות מאוד חזקים כבר בגיל מוקדם בדיוק כמו אש בתנור. 

עוד דבר- תנסה להיות אישה בהריון כשהילדה בועטת לך בבטן מכל מיני סיבות שלה הכי הגיוניות בעולם. לדעתי כל אחד מחליט בהתאם למקום בו הוא נמצא. עכשיו זו התניה, כמו להגיד שמע ישראל לפני הדשינה, בעוד זמן יתווסף הסבר כשיהיה רלוונטי להבנה והכלה. 

התניה זה דבר אוטומאטי. אילוף. גרוע מאד היה, אם הכל היה "התניה"....

חינוך זה הרבה מעבר לכך.

נכון, שיש גם ענין של הרגלים. וגם ענין של תחושות טובות שמחזקות את ההרגלים הנכונים.

קודם, צריך לתת מקום להתבטאות הטבעית. אח"כ מכוונים את הכחות. לא צריך לפחד.

לכן, יש גילאים שונים בחינוך. למשל, עפ"י דין, "לאפרושי מאיסורא" ע"י ההורים בלבד, זה מזמן שהילד מבין "לא". עייני "שמירת שבת הישן", שזה מגיל שנתיים-שלש. לפני כן, אולי הוא יירתע ממשהו כואב. אבל זה לא שמץ הבנה. אולי כחנות.

יש גילאים של הרגלים, מזמן שהילד יכול. "קטן היודע לנענע לולב" וכו'..

גיל חינוך, זה בכלל בערך מגיל שש.

כמו שילד קטן שאינו מברך, אנחנו לא נעכב לו את האוכל... כך גם היחס החם. אנחנו לא "נתרחק" מפספוס שעוד לא בן שנתיים, בגלל שהוא נתן מכה. נגיב טבעית שלא מרביצים ל..  בנחת.  אפשר לומר, "לא חוסר אהבה" - אבל ילד קטן הוא רגיש, ומיד מרגיש את ה"התרחקות". הוא לא אמור להרגיש דבר כזה בגיל זה. טעות. לא "מחנכים" על חשבון יחס בסיסי.

קלו וחומר "מבוגרים"... מבוגר שכל החיים שלו זה "התניה", הכל "מקל וגזר", איזו רמה נמוכה היא זו...

מה עם עבודה מאהבה, מהכרת הערך והטוב.

גם לנקות את הבית כי כך זה יפה ובריא, זו לא התניה. זו הבנת הערך, שמתגברת על העצלות הרגעית-הטבעית. לפעמים זה עצמו נותן את החריצות. זה בדיוק מה שעוד אין לילד קטן. אכן, לא נמתין ש"יבין" הכל - ונרגיל לדברים טובים ונכונים. אבל כל דבר, בשלב המתאים.

שמע ישראל לפני השינה, זה לא "התניה", זה הרגל נכון. בוודאי שטוב להרגיל לדברים נכונים גם טרם הבנה.

יש הבדל בין הרגל קדוש, שיש בו גם סגולה עצמית, לבין "שלילה" בגיל שעדיין מוקדם לה.

לגבי אשה בהריון... כמובן אף אחד לא דן על מצבים ספציפיים, ואיש לא "שופט". דובר על העיקרון מה נכון לכתחילה. להבין תגובות אינסטנקטיביות של ממש "מדוייקות" אפשר בקלות. בד"כ, אם הן לא קיצוניות, ובאות מהורה אוהב-  לא יקרה מזה כל רע.... אבל לא צריך לעשות מהן אידיאולוגיה..

מדרגות.

זה לא מתאים אמא גדולה לא מרביצים לה אסור...

את כועסת בואי תקחי כדור ותכווצי אותו 

או תתני לי יד חזק.נצעק ביחד.  או איזה מעצבן ש...ולתמלל את הרגש-אני כועסת שלא הביאו לי מה שרציתי.נכון?

היא תתקן לא . אני עצובה  כי.. או כן 

-מכה מגיעה מרגש חזק שאין לו אפשרות ביטוי...-

האם עזרתי?

הרגשתי ככה כשהיתי ילדה.זה לא כזה מזמן...

לדעתי כל הבעיות שלנו בחינוך זה כי אנחנו שוכחים ש-

גם אבא היה פעם ילד קטן ש...

גם אמא היתה פעם ...

מכירים את השיר?

חושבים גם ככה?

זה בהחלט מספיק לילדה כל כך קטנה

לילדים שלי היה, אבל לא זוכרת שגירדו הרבה.

ומציעה לך לשאול בפורום הו"ל, שהרבה יותר פעיל.

אם העור בסדר והוא לא מגרד, לקנות לו גם קצר.

שתדבר איתה בטלפון. שכשיחזרו לגן יחגגו לה.

אצלינו משתדלים להתקשר לילדים, ולשלוח סרטונים כדי לשמור על קצת תחושת חיבור כמה שאפשר בין הגן לילדים.

באמת תקופה מורכבת לילדים, מחפשים את השיגרה ואת הביטחון שהם רגילים אליו. 

זה לא סיר לאפיה זה סיר לבישול

ואולי היה כדאי לכסות עם מגבת מעל

שיש לך ולילדים יותר צורך ממנו בימים האלה?

אולי פשוט לדבר איתו על זה

בטח שנסע לעבודה. יש לכם חשבונות לשלם ומשפחה לגדל. צריך להעריך את זה ולקבל את זה קודם כל.

אחר כך אפשר לאזן מחדש.

היה לי ממש מאתגר היום הרגשתי פשוט אמא גרועה/

הייתי כל כך עייפה ורק רציתי שמישהו יחליף אותי ויהיה לי שקט לשעה

אני ממש צריכה שתגיע שעה מוקדם יותר/שתבקש לעבוד מהבית/שתיתתן לי שעה לנוח כשאתה בא כדי שאני אצליח לחזור לעצמי/שתראה את המאמצים שלי/שתיקח אחריות על x וכו

ולא מתקשרים אליהם ישירות לטלפון.

בכל אופן, עוד כחודש יש לנו תור לפסיכיאטר פרטי שקיבלנו עליו המלצות, והוא מקבל בתל אביב. אחרי התור אוכל להמליץ עליו באופן אישי כנראה...

אבלאם אפשר בכל זאת מספר...

את ד''ר ליעד רוטשטיין

ד''ר מאיה אליעזר

במרכז, פרטיות