אז היו שני דברים שמאוד הפריעו לי בתקופה האחרונה. הראשון, תחושה שיש משהו בעולם הזה שלעולם לא אבין, והשני, הידיעה הברורה שאין לי עתיד. שלא הגיוני שאחיה אחרי גיל תשע עשרה.
והיום הייתי אצל ציפי ודיברנו על זה קצת לעומק, והבנו שמאז שאני ילדה חשוב לי מאוד להיות בשליטה כל הזמן, עד כדי כך שאני לא מסוגלת אפילו לנוח. כל נסיעה באוטובוס היא אתגר, כי העולם מלא בסכנות אז אני לא יכולה פשוט לשים אוזניות ולעצום עיניים.
אז ציפי אמרה שזה דפוס, ושזו לא אני. זה הרגל שלי, ואני צריכה ללמוד לשחרר.
וזה בעצם מה שלא הבנתי על העולם, שלא הצלחתי להתחבר אליו.
מותר לבן אדם ליהנות ולהרגיש מאושר. הקול הרע שלי, השדון, גורם לי לדבוק בו ולא לעזוב אותו לרגע, כך שבטח שאין לי עציד- הכל רע תמיד, משהו רע בטוח יקרה לי למרות כל הזהירות.
וקצת פיתחנו את זה וביום שני אני אהיה אצלה שוב והיא תלמד אותי שיטה איך להיפטר מהדפוס הזה.
והצעד הראשון זה להגיע למפגש יוצרים

בס"ד

 

היא הופכת להיות העוסק השלישי בפסיכולוגיה ופסיכיאטריה שאני מעריך (והקודמים זה רק כי הם משפחה..)

 

וכל הכבוד לך. בהצלחה

אבל אין לה שום מושג בפסיכיאטריה

אני בדיוק היום עסקתי בשליטה-אחריות-הרפיה-אמונה, זה כלכך נושא מעניין.

 

(בסוגריים, חג החירות:

חירות זה אולי ההרפייה הזאת שלדעת שלא הכל בידיים שלי, ואני לא שולטת.

ממש ככה. לשחרר, מתוך אמונה שיש מישהו מעל שהאחריות שלו. זה מצריך אומץ אבל)