חידת פסחימ''ל

[נא לתפוס ראש (כדאי - זאת אחלה חידה לשאול בליל הסדר...)]

 

הסיבה בגללה נצטווינו לאכול מצות מפורשת ומפורסמת - כמו שאנו אומרים בהגדה "מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה? עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ עַד שֶׁנִּגְלָה עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּגְאָלָם".

וכמו שנאמר בציווי (דברים טז, ג): "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" וביציאת מצרים נאמר (שמות יב, לט): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם".

 

האמנם?

 

הרי עוד לפני היציאה ממצרים כתוב (שמות יב): "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ", "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל מִיּוֹם הָרִאשֹׁן עַד יוֹם הַשְּׁבִעִי",  "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם... שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל מַחְמֶצֶת וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל בַּגֵּר וּבְאֶזְרַח הָאָרֶץ: כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם תֹּאכְלוּ מַצּוֹת".

 

החידה:

אם הציווי על אכילת מצות ואיסור חמץ צווה לפני יציאת מצרים, אז איך נאמר שהציווי הוא בגלל שעם ישראל לא הספיקו להחמיץ את הבצק?

 

ושאלה נוספת שנובעת מכך - מהפסוק שמסביר "כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ" משמע שבני ישראל רצו להחמיץ את הבצק, רק שלא הצליחו מחמת החיפזון. והרי הם הוזהרו לא לעשות זאת מראש?

 

אולי לא כולם שמעו את הדברים לפני פסח מצריםסוג'וק

והדברים נאמרו כאילו כאמירת מה עתיד להיות, ולא רק כציווי

ובפועל כך קרה גם למי שלא שמע לפרטי פרטים

 

?

ניסיון לפתרוןעוד סתם אחד

הרמוניסטי. באוניברסיטה כמובן שמעתי פתרונות אחרים

 

אם נניח שבפסח מצרים גם היה איסור על החזקת חמץ, הרי שמובן טעם "וגם צדה לא עשו להם" - כי הם היו צריכים לבער את החמץ לפני הקרבת הקרבן ("לא תשחט על חמץ" וכו'). ממילא הם תכננו להכין את החמץ רק מאוחר יותר, עם עלות השחר (כידוע, יש הבדל בין 'חג הפסח' שהוא רק בלילה לבין 'חג המצות' שהוא שבעת הימים שלאחר מכן). אלא שהם גורשו, ולא יכלו לאפות את הבצק, וכך נאלצו להמשיך לאכול מצות. 

 

באופן אירוני, לפי הפתרון הזה, דווקא המצות של ליל הסדר הן זכר למצות שנאפו 'במקרה', ואילו חג המצות הוא זכר למצות של פסח מצרים... אז זה לא הולך טוב. אבל ניסיתי. 

פתרון נחמד אבל בעייתיימ''ל

 

היציאה ממצרים הייתה בחצות הלילה, באותו זמן העיסות כבר היו מוכנות ועמדו להחמיץ (הם התכוונו להחמיץ אותן טרם היציאה כמבואר בפסוק). 

מה גם שאיסור חמץ כל שבעה גם נאמר לפני שנא' "שִׁבְעַת יָמִים שְׂאֹר לֹא יִמָּצֵא בְּבָתֵּיכֶם".

 

 

הפתרונות האוניברסיטאיים באים להסביר 'סתירות' (כמובן שהם לא מסבירים למה אין סתירה אלא למה לדעתם נוצרה הסתירה). כשתשמע את התשובה תבין למה אין צורך והצדקה ל'פתרונות' כאלה.

 

אתחיל מן הסיפאעוד סתם אחד

כי אני לא חכם, אז אני לא עונה על ראשון ראשון:

בֹא נגיד, שאם כאן ואך ורק כאן היתה נחשפת סתירה כזו - ניחא. אבל גם אם תצליח לתרץ כאן, זה לא אומר שאין צורך והצדקה להצעות המחקריות, שיכולות להיות מיושמות גם כאן, אבל בהחלט לא רק כאן. 

 

לגבי הרישא: מה שנאמר לפני היציאה לא בהכרח נאמר גם לבני ישראל לפני היציאה (בסופו של דבר זה גם מה שמסופר בפועל - על פסח מצרים משה מצווה את בני ישראל, ומקסימום מזכיר את פסח דורות, עוד לפני היציאה, ואילו על חג המצות הוא מצווה אותם רק אחרי היציאה). כך שבהחלט אפשרי שמדובר על התייחסות נבואית לעתיד להתרחש (אני לא אומר שזה חלק, רק שזה אפשרי). 

 

 

האמירה שהיציאה ממצרים היתה בחצות הלילה היא בעצמה חלק מהסתירה (שכן בני ישראל צוו להישאר בבתים עד הבוקר). על כרחנו, אם אנחנו מתעקשים על פתרון הרמוניסטי, שהודעת הגירוש הגיעה בלילה, אבל בני ישראל סירבו לצאת עד הבוקר, ועוד ביקשו אפילו להכין לעצמם לחם - אבל זה כבר באמת עבר כל גבול מבחינת המצרים ופשוט סילקו אותם בצורה אקטיבית באופן כלשהו. 

 

אתחיל מן הרישאימ''ל

אני בעד. ממש ממש

מחר?פרח

 

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

טוב,עוד סתם אחד

אני מקווה שאתה מבין למה אני לא הולך לפתוח כאן את הדיון הזה. רק למען הסדר הטוב אני חייב להדגיש שרוב המרצים שלי באוניברסיטה הם אנשים דתיים (ואפילו 'דוסים'). אני יודע שיש אנשים שיגידו על זה כל מיני לשונות רעות, אבל בבקשה שקול מלים אם אתה מגיב - אלו באמת סוגיות עדינות (ושוב, גם לדיון התיאולוגי אני פחות מעוניין להיכנס כרגע). 

 

בסופו של דבר התשובה שלך די דומה לשלי; פשוט הדגשת את העניין (שהיה לי ברור מאליו אז לא טרחתי לציינו) שהמצות של פסח מצרים לא היו קשורות לחיפזון. רק הוספת פרט נחמד שמיישב את הבעיה שהיתה לי עם התשובה שלי - שגם הציווי לדורות שנמסר למשה עוד במצרים (מבלי שיועבר עדיין לעם) התבסס על הבצק שטרם החמיץ. וקשה לי לקבל את הטענה הזאת. הפסוקים בספר דברים יודעים להסביר את הקשר בין המצות לחיפזון, אז למה הפסוקים בשמות לא יכולים לעשות את זה? 

בסדר,ימ''ל

 

אז לא נפתח כאן את הדיון. רק אומר שלא זלזלתי בשום אדם מסוים, רק התייחסתי לטענות שמקעקעות את יסודות התורה (למשל אם הם טוענות שהיא חוברה ע"י כמה אנשים בתקופות שונות או שהיא מתבססת על קבצים מתרבויות שונות כמו 'חוקי חמורבי' ודומיו או 'עלילות גלגמש' ו'עלילות בעל וענת' ודומיהים) כדי להסביר סתירות שאינן באמת סתירות. אם יש אנשים יר"ש שמפרשים פירושים מחודשים שעולים בקנה אחד עם דרך התורה - אדרבה, זהו לימוד תורה לכל דבר ואין צורך לקרוא לזה הסברים אוניברסיטאיים (גם אם הם מבוססי מידע ארכיאולוגי או מחקרי אחר).

 

ההסברים שונים בזה שלפי ההסבר שלי היה מותר לאכול ולאפות חמץ בליל פסח. הפסוקים בספר שמות לא מציינים כלל את הטעם לציווי לדורות אלא רק את ההלכות, הסיבה לזה היא שחשיבות ידיעת הטעם היא חינוכית כמובא בפסוק ולכן אין צורך להסביר את הטעם כשלא מעבירים את הציווי לעם.

 

מבלי לפתוח את זה לדיון נוסף עוד סתם אחדאחרונה

אציין שוב, שמדובר בסוגיות עדינות. המרצים שלי חד-משמעית אינם סוברים כמוך בנוגע לזמן ולאופן כתיבת התורה, ורובם עוסקים בניתוח טקסטואלי מבלי להתייחס כלל לממצאים ארכיאולוגיים, או שאלו נמצאים מאד בשוליים מבחינתם. ובכל זאת לא הייתי ממהר להוציא אותם מכלל ישראל, מתוך היכרות עמוקה איתם ועם תפיסתם התיאולוגית. 

 

ושוב, להגדיר את הסתירות ככאלו 'שאינן באמת סתירות' זה מאד בעייתי. תראה כמה תשובות שונות קיבלת רק בשרשור הזה למשהו שמבחינתך הוא אפילו לא בגדר סתירה. אם זו לא היתה סתירה - לא היית טורח לנסות למצוא לה תירוץ (גם אם ישנו כזה, בסופו של דבר)... 

 

צודק לגבי הנקודה שבה ההסברים שלנו שונים. זה נובע מסוגיית שעת היציאה ממצרים, שגם לגביה קשה לי לקבל את דעתך. 

ומעבירים את הציווי לעם מיד לאחר היציאה, ובכל זאת לא נזכר שם הטעם...

נסיון~מישי~

אני בעד. ממש ממש

מחר?פרח

 

(אני פשוט באמצע לבלוע מצב רוח נוראי עכשיו)

הציווי ניתן בהר סיני אחרי יציאת מצרים. זו תשובה לשאלה הראשונלשם שבו ואחלמה

לשאלה השניה,

רק בליל היציאה היה אסור להם לאכול חמץ, וגם זה אפילו לא מפורש

אלא כתוב שאת הצלי צריך לאכול עם מצות זה לא אומר שאסור לאכול בנפרד חמץ. 

אבל כאשר יצאו לדרך רצו לאכול חמץ אך לא הספיקו. 

 

 

*הבהרה: הציווי שניתן הוא על פסח לדורות, לפני יציאת מצרים הם ניצטוו רק על אופן אכילת הצלי כאמור. 

א- לא נכון, ב- שני המשפטים הראשונים סותרים זא"זימ''ל


א - כן נכון. ב - התכוונתי שלמרות שלפי הפשט מותר היהלשם שבו ואחלמה

לאכול חמץ אפילו בליל היציאה

אפשר גם לומר שאסור היה לאכול אז חמץ

אבל בכל מקרה לא היה איסור לאכול חמץ ביציאה עצמה. 

שובימ''ל

 

לגבי א - הציווי על המצות נאמר לפני "על מצות ומרורים יאכלוהו". נכון שהציווי על המצות לדורות נאמר מאוחר יותר, אבל לא על זה הייתה השאלה אלא על הסיבה שזה היה כביכול ספונטני (מה שלא מתיישב עם הציווי "על מצות ומרורים" הנ"ל)

 

לגבי ב- אם היה אסור בלילה לאכול חמץ אז איך רצו להחמיץ לפני היציאה כשיצאו בלילה?

לגבי א - כנראה לא הסברתי את עצמי טוב.לשם שבו ואחלמה

הם אכלו פעמיים מצות, 

פעם אחת כי ה' ציווה (בלילה)

ופעם שניה כי הם לא הספיקו להחמיץ את הבצק (ביציאה)

 

לגבי ב - זכור לי שאומרים חז"ל שהם יצאו ביום (וזה מתיישב עם פשט הכתוב "ויהי בעצם היום הזה ווכ"

ויתכן לומר שהיה אסור להם בסעודה עצמה לאכול חמץ אבל אחר כך קצת לפני שיצאו התחילו להכין צידה לדרך ואז באמת הם לא הספיקו להחמיץ. 

כתוב בגמרא במפורש~מישי~
"א"ר אבא הכל מודים כשנגאלו ישראל ממצרים לא נגאלו אלא בערב שנאמר הוציאך ה' אלוקיך ממצרים לילה וכשיצאו לא יצאו אלא ביום שנא' ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ממצרים" (ברכות ט.)
אהה תודה! תבורכילשם שבו ואחלמה


הזכרתי את הגמרא הזאת למעלהימ''ל

 

ציטוט:

לגבי השאלה אם יציאת מצרים הייתה ביום או בלילה: יש הרבה פסוקים המטים לכאן ולכאן (כמו: "בעצם היום הזה", "ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה" וכו') אבל הפסוק המפורש ביותר הוא "כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה". לענ"ד ההסבר הטוב ביותר היציאה הייתה בשלבים, היא התחילה בלילה כשהעם התקבצו לרעמסס ומשם יצאו בבוקר (כך גם מופיע בחז"ל, גם אם לא בהקשר של פירוש הפסוקים).

בכל מקרה עניתי לך על שתי השאלות בפשטותלשם שבו ואחלמה


והקשיתי על התשובותימ''ל

 

א- אם האיסור היה בלילה אז הסיבה לאי המצאות החמץ היא האיסור ולא החיפזון, לגבי היציאה - ראה מה שעניתי ל-~מישי~.

 

ב- לא הבנתי אם התכוונת שהם התחילו להכין לפני או אחרי היציאה, בין כך ובין כך קשה או בגלל האיסור או בגלל שלא היה מרווח כמו שעניתי ל-~מישי~.

 

הגמרא אומרת שהגאולה התחילה מערב~מישי~
שעל זה מדבר הפסוק אבל יציאה בפועל- הייתה בבוקר. זה מה שהגמרא אומרת. זה מסתדר עם אמירה שהיה בשלבים אך סיפור המצות היה בבוקר. ייתכן שלא היה להם זמן לפני כן להכין בצק. רק לקחו את הקמח ואת זה עשו אח"כ ממש לפני שיצאו... כשהיה להם כמה דקות לנשום...
עדיין לא ברורימ''ל

 

הם חיכו לעלות השחר כדי לצאת ביום ("בעצם היום" - בעיצומו של יום) מתי הם התכוונו להחמיץ את הבצק? הרי לא היה מרווח זמן בין הלילה שבו אסור להחמיץ לבין היציאה.

 

כבר עניתי לך שלא כתוב שאסור חמץ וגם אם תאמר שאסורלשם שבו ואחלמה

אז מניין לך שזה כל הלילה ולא רק בסעודה וגם אם תאמר שזה כל הלילה אז הם התחילו להכין מיד בבוקר והם לא ידעו שמיד על הבוקר הם יצטרכו לצאת. הרי הלילה היה להם בנחת. 

עם הנקודה הראשונה אני מסכים, השנייה לא נכונהימ''ל

 

הם ידעו שהם אמורים לצאת (במיוחד לפירוש שהם זורזו כל הלילה ורק המתינו לבוקר).

משה אמר להם מראש שהם יצאו באותו היום.

 

נו אז הם המתינו כל הלילה, היו רגועים, שבעים, מלאי בטחון בה'לשם שבו ואחלמה

הם ידעו שהם יצאו באותו יום

אבל לא ידעו שזה יהיה בחפזון. 

החיפזון היה כבר בלילה ורק נדחה לזמן ההיתר לצאת בבוקרימ''ל

כמו שהגמרא אומרת שבלילה היה חיפזון דמצרים, ובבוקר כשהיה מותר לצאת היה חיפזון דישראל. החפזון היה דבר ידוע מראש רק שהמתינו.

אתה טוען שהם ידעו שהם יצאו בחפזון מיד בבוקרלשם שבו ואחלמה

ועל זה אתה מבסס את הקושיא שלך, 

אבל אדרבא, מזה שכתוב שהם לא הספיקו להכין את הבצק

מוכח

שהם לא ידעו בדיוק מתי הם יצאו

ויותר מזה, 

הם חשבו שזה לא יהיה מיד בבוקר

או שהם חשבו שזה יהיה בנץ ובפועל הם יצאו בעלות השחר

או שהם חשבו שהם יצאו בנץ הנראה ובפועל הם יצאו בנץ האסטורנומי (ברצינות)

 

בכל מקרה

זה שהם המתינו ליציאה זה לא אומר שהם ידעו שבכלל עתיד להיות חיפזון

וגם זה שהיה חיפזון דמצרים זה לא אומר שהם ידעו שעתיד להיות חפזון דישראל

 

ובכל מקרה,

כמו שכתבתי,

גם אם תאמר שהם ידעו, עדיין זה הגיוני שהם הופתעו מרגע היציאה. 

 

ואולי הם היו קצת שיכורים מהארבע כוסות אז לא התארגנו בזמן...

 

אולי הנשים לא הצליחו להחליט איזה מטפחת מתאימה להליכה במדבר אז הם התעכבו עם הכנת הלחם

 

בקיצור, זו לא קושיא, 

אפשר להסביר באלף דרכים על כל דרכי ההבנה למה הם לא הספיקו להכין. 

 

חידה עתיקה...ד.

הרמב"ן מתרץ שגלוי לפני המקום מראש שכך יהיה (בחיפזון).

 

אצל המהר"ל (גבורות ה' פרק נ"א), זה אבן יסוד לשיטתו. הלחם עוני, עניינו אי צירוף אל הזולת. שביציאת מצרים קנו את עצמיותם ללא כל צירוף אל השפעת המצרים. רק דבקות בה', עצם אופיים האלוקי. וזה בא מעולם העליון, הפשוט, שאין בו מורכבות. מאותה סיבה, גם היה החיפזון - כי זה מעל העולם הזה, אינו תלוי-זמן.

 

אז הקב"ה ציווה מראש לעשות מה שעל ידו יקנו את הגאולה, דהיינו, לאכול מצה כזו ש"מושכת" את השפעה הזו. ואז הגיע ה"חיפזון", שבא ממקור הישועה. אוכלים את המצה זכר למצה שהצטוו לאוכלה עוד במצרים, וזכר לחיפזון שהגיעה בו הגאולה, דהיינו, שהיתה מעולם העליון.

המצה נעשתה בחיפזון, כעניינה שלא להחמיץ, להישאר בעצמיותה, ואכן מיד כך קרה, ובחיפזון יצאת ממצרים.

 

[ועוד ברמב"ן, שהמצה לדורות, זכר לשני דברים: ללחם לחץ שהיו אוכלים במצרים. וגם למה שאכלו כי יצאו בחיפזון]

שכויח. כוונתי היתה למעין זה...סוג'וק


עדיין קשהימ''ל

 

אם הציווי היה לפני המעשה ורק משום שהקב"ה ידע שבכל מקרה כך יהיה גם בלי הציווי, סוף כל סוף הסיבה שבגללה ישראל לא החמיצו את בצקם היה בגלל הציווי ולא בגלל החיפזון - מה שלא מתיישב עם הפסוקים.

 

חיפזון לקיים את הציווי..סוג'וק


"כי גורשו ממצרים"ימ''ל


זה לא שניסו להחמיץ ולא הספיק להחמיץסוג'וק

התורה מתארת את תכלית הציווי - כי לא היה זמן

וגם אם תיאורטית (או לא תיאורטית אלא אפילו מעשית) מישהו היה מנסה להחמיץ - לא יכל, כי המציאות לא איפשרה

זה היופי של איחוד הציווי עם העתיד לקרות במציאות

 

כמו שתגיד לילד שלך: מחר בבוקר תסע לבית הספר עם אמא של דני (היא מורה בבית הספר)

אתה אומר לו את זה כי אתה יודע שבערב שלפני כן יש חתונה לאחיך (מזל טוב!), והילד ילך לישון מאוחר ולא יספיק לקום מוקדם להסעה.. אתה רואה מהלך עתידי ונותן לו הדרכה שהוא לא רואה.

למחרת כשיגיע לבית הספר עם אמא של דני, ישאלו אותו "למה לא באת בהסעה?"

הוא יענה "כי כך אבא שלי אמר לי..." ?!

לא. הוא יענה "כי קמתי מאוחר". ואם ירחיב אז גם יספר למה קם מאוחר..

 

לפי הרמב"ןאדם כל שהוא

אפו מצות ולא חמץ מפני הציווי.

ו"כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה" זו סיבה למה אפו אותו בדרך, ולא במצרים.

 

"וטעם ויאפו את הבצק" - שאפו אותו מצות מפני המצוה שנצטוו שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ואמר כי גורשו ממצרים לומר שאפו אותו בדרך בעבור כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה לאפות אותו בעיר ולשאת אותו אפוי מצות ועל כן נשאו אותו בצק ומשארותם צרורות בשמלותם על שכמם ומהרו ואפו אותו טרם יחמץ בדרך או בסכות כשבאו שם לשעה קלה כדברי רבותינו (מכילתא כאן)

שתי שאלותימ''ל

 

 

אם אכן הסיבה היא הציווי והחיפזון הוא לא הגורם לאי ההחמצה אלא רק לאפיה בדרך:

 

א. לפי פירוש זה מה המשמעות של המילה "כי" בפסוק אם אינה הסבר?

 

ב. איך זה מסתדר עם הסיבתיות בפסוק "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם" וכן בדברי חז"ל בהגדה?

 

ה"כי" הראשוןד.

"כי לא חמץ" - הסברתי שמשמעו "ולא חמץ".

 

ה"כי גורשו ממצרים" הוא הסבר על מה שכתב: את הבצק אשר הוציאו ממצרים. למה את הבצק, ולא הוציאו כבר מצות אפויות.

 

הדבר השני, זה הסבר לפסח דורות. הציווי אז הוא "כי בחיפזון". וכדברי הרמב"ן שמביא המהר"ל, שזה שרש הענין.

שתי תשובות..אדם כל שהוא

א. נראה לי שהרמב"ן מתכוון שזו סיבה, אבל ל"ויאפו את הבצק" ולא "לעוגות מצות".

ב. אולי, בסופו של דבר הבצק הוכן במקום אחד, ונאפה במקום אחר ואם התהליך הזה לא היה בחיפזון הבצק היה מחמיץ. [אפילו נגד רצונם].

עדיין קשהימ''ל

 

א. אם לכך התכוון הרמב"ן אז במחילת כבודו זה נראה קצת דחוק בלשון, עיקר הפסוק ונושאו  היא האפייה "עוגות מצות". ז"א שהפסוק בא ללמד באיזה מצב נאפה הבצק והעיקר הוא מצב האפייה ולא הבצק עצמו, לכן המילה "כי" השנייה אמורה להתייחס אל האפייה (הראשונה היא פירוש במאמר מוסגר ל'מצות').

 

ב. עוד יותר דחוק. אם כתובה סיבה לציווי זאת אמורה להיות סיבה המהותית והמקורית למה לא החמיץ הבצק ולא פרט שולי שסייע לה. לפי פירוש הרמב"ן הסיבה היא הציווי המוקדם.

 

למה?אדם כל שהוא

א. איך אתה רואה שזה עיקר הפסוק ונושאו? אני לא רואה הכרח לזה.

אבל בעצם, אולי לרמב"ן זה נימוק לא ל"ויאפו" אלא ל"אשר הוציאו ממצרים".

ב. הפסוק שם לא מנמק מה הסיבה לאי החמצת הבצק אז, אלא מה הסיבה שאנחנו מצווים לאכול מצות.

החיפזון אמור להיות משהו משמעותי מבחינתנו, שקשור לאי החמצת הבצק.

לא..ד.

א. מה שאתה מקשה, זה לדעת הרמב"ן, כפי שמביאו המהר"ל. למהר"ל עצמו זה לא קשה.

 

וגם לדעת הרמב"ן לא קשה. ה' ציוה מראש לעשות כך, כי ידע שיֵצאו בחיפזון ולא תתחמץ העיסה. הציווי ממחיש את מה שיהיה ביציאה. את ה"מומנטום"..

 

ולכן, היו בפשטות שני דברים: האחד, מה שאכלו את הפסח בחצות הלילה, על מצות ומרורים. אח"כ, אומר הרמב"ן בפירושו בספר שמות, לקחו את "משארותם", העיסות, כי לא הספיקו להכין מהן מצות במצרים, בגלל שהמצרים דחקו בהם, ובשעה קלה כדברי רבותינו הגיעו לסוכות, או בדרך, ושם עשו מזה מצות.

 

כלומר, לא שבנ"י התכוונו, לדבריו (יש ראשונים שאומרים אחרת), לאכול חמץ אם היה יותר זמן. מה שכתוב "ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה", הפירוש הוא כמו "ולא חמץ"; ונותן טעם מדוע לא אפו את המצות הללו עוד במצרים, "כי גורשו".

 

הקיצור: ממה שנאמר שאפו את הבצק אשר הוציאו - אין סתירה. וממה שנאמר ברוב מה שציטטת, שזה כמובן בכלל לפסח-דורות, גם אין סתירה. יש ציווי על אכילת המצות, ויש הסבר שזה מזכיר את החיפזון, המהירות של היציאה.

 

ולדברי המהר"ל, כלל לא קשה. כי לפי המהר"ל, מה שנאמר "כי בחיפזון", פירושו: כך היתה צורת הגאולה, גאולה מעולם העליון שמעבר לזמן, בחיפזון. וממילא, היה ציווי מראש לאכול מצות, מה שימשוך את צורת הגאולה הזאת לעולם. וההסבר לציווי לדורות הוא "כי בחיפזון", כלומר, תאכלו כך מצות, כי זה מראה על אופי הגאולה.

ההסבר לענ"דימ''ל

 

כמו שהרוב פה כתבו, אכן פסח דורות לא נצטווה לבני ישראל במצרים אלא רק למשה ואהרן (הסיבה ברורה: כי הוא מתבסס על דברים שעוד לא קרו - הפסיחה על בתי בנ"י והחיפזון שגרם לבצק לא להחמיץ).

 

עדיין השאלה היא לגבי ליל היציאה עצמו:

1. אם נצטוו על אכילת מצות מדוע נאמר שהחיפזון הוא הגורם לכך שאפו את בצקם "עוגות מצות כי לא חמץ".

2. אם נצטוו כנ"ל איך רצו להחמיץ את הבצק לפני היציאה אלא שזורזו ולכן לא החמיץ בצקם?

 

התשובה לענ"ד פשוטה:

 

1. הציווי בפסח מצרים לא היה על איסור אכילת חמץ (זה פשוט לא מוזכר) אלא על אכילת מצה עם הקרבן (כמו שהזכיר @לשם שבו ואחלמה). לצורך העניין ע"פ פירוש זה מותר היה לאכול חמץ עם המצה בפסח מצרים. איסור חמץ נאמר רק לגבי פסח דורות, שהוא כאמור נאמר רק אחרי היציאה. הציווי לדורות הוא זכר לזה שלא הספיקו להחמיץ בצקם לדרך.

2. לכן לא היה איסור להחמיץ בצק בלילה ולכן הם רצו להחמיץ את בצקם לפני היציאה בבוקר, אלא שמצרים זרזו אותם לצאת ולכן לא הספיקו להחמיץ את הבצק.

 

חשוב לציין שההסבר הזה הוא על דרך הפשט ואינו מתיישב עם דברי חז"ל שנחלקו אם פסח מצרים אסור בחמץ כל שבעה כדעת חכמים או ביום הראשון כדעת ר"י הגלילי (לא יודע איך הם מתיישבים עם הפסוקים, אשמח לתשובה).

 

ישר כח ותודה לכל העונים עד כה.

איפה הם אפו את הבצק?אדם כל שהוא


ע"פ הפשט בדרך או כשחנו בסוכותימ''ל


ולמה הם לא החמיצו אותו אחרי היציאה, לפני האפייה?אדם כל שהוא


אותה שאלה קיימת גם לשיטתךימ''ל

 

ובכלל על הפסוק עצמו - איך הבצק לא החמיץ אם הם הוציאו אותו ממצרים ואפו אותו במקום אחר?

 

התשובה היא שבדרך אינו מחמיץ מחמת התנועה "משארותם צרורות בשמלתם" 

הרמב"ן מתרץ עפ"י רבותינו שהגיעו לשם מיד.ד.


הוא לא כותב מיד אלא 'שעה קלה'ימ''ל

 

זה לא כ"כ רחוק אבל לא כתוב שהם הגיעו לשם דרך נס אלא הלכו לשם.

 

ודבר מעניין- במכילתא שהרמב"ן מציין כתוב: "וישא העם את בצקו טרם יחמץ מגיד שלשו את העיסה ולא הספיקו לחמצה עד שנגאלו".

"בשעה קלה", למיטב הבנתי הכוונה לנס.ד.

ומכל מקום, הוא מביא א.ת זה כהסבר למה הבצק לא החמיץ.

 

לגבי המכילתא, אכן מענין. אבל הביטוי "לא הספיקו" במדרש בהקשר כזה, יכול להיות גם - לא כמו היום, "פעַל" - שהזמן לא הספיק. כלומר, לא עבר זמן חימוץ - וכבר נגאלו. לא דווקא כאילו "רצו לחמצה".

ערב שנה טובה וכו'. שאלה שמעניינת אותיעשב לימון

אנשים ונשים שעברו טראומה שקשורה לביטחון- פיגוע טרור או מלחמה או משהו כזה

אני יודעת שזה קצת אישי- פשוט תכתבו על חבר שלכם

איך זה נראה ונחווה מבפנים או מבחוץ

אחרי שנה, אחרי עשר שנים, אחרי עשרים ושלושים שנה?

אשמח לכל מידע או סיפור מקרה

בשורות טובות ושמחות

ממליץ מאוד להיזהר עם חשיפה אינטימית במקום ציבוריארץ השוקולד

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

כמובן. תודה על התזכורתעשב לימוןאחרונה

למה אנשים מגמגמים?בנות רבות עלי

הולך ברחוב, סבא חביב פונה אלי, מסמן לי עם היד להוריד את האוזניות, מחייך ואומר "המעלית לא עובדת" .. אוקי אדוני המעלית לא עובדת, איך זה קשור אלי?

אמרתי לו אוקי מה…

אחרי שניות ארוכות הוא מפנה אותי לקופסת קרטון, תעזור לי לעלות את זה? אני ואתה ניקח ביחד. אמרתי לו עזוב תן לי לראות אם זה כבד כמו שאתה אומר.. בדקתי , כבד אבל לא ברמה שאי אפשר להרים. קיצר מפה לשם נופל לי האסימון ש- לך תדע כמה קומות זה. נכנסנו לבנין הורדתי את הקופסה על המדרגה הראשונה , הוא: אמרתי לך שזה כבד בוא אני אעזור לך. נשמה , אני רק מכבה את האוזניות הכל טוב. המשכתי לאחר שהוא אמר שיש 4 קומות, לא אשקר שהתנשפתי כי אני לא בכושר, אבל משמיים זימנו מצווה לפני ראש השנה , כל השנה כלום. מדהים איך מזכים אדם משמיים לעזור פתאום, לא יודע, זה לא יכול להיות מקרה.

קיצור אנשים: דברו ותפסיקו לגמגם ולדבר בלחש. תודה

חחח …בנות רבות עלי

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

אגב, למה לא פונה אלי מישהי חסודה לשם שינוי?בנות רבות עלי

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

בודקים אותך. תעבור כמה שלבים במשחק ואז תגיע החסודהמבקש אמונה

🤡

חחח נראלי זה באמת ככהבנות רבות עלי

אשריך. באמת! שנה טובה!נחלת

תודה גם לך🙏🏻בנות רבות עליאחרונה

מי אשכנזי וער בגלל סליחות?זיויק

אני ספרדי וישן בסליחותבנות רבות עלי

אם אתה לא אשכנזי ולא מתפלל סליחות בכוונות עצומותפ.א.

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

יש רק בעיה אחת, אני כבר שנים לא אוכל קטניות בפסח😂בנות רבות עלי

אם כך, אתה יכול להמשיך לישון 🛌 בשקטפ.א.

ישן טוב יותר בבית כנסת מבמיטה?ארץ השוקולד

ברור זה כמה צעדים מהמקרר אתה קם בלילה מנשנשבנות רבות עלי

ארץ השוקולדאחרונה

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

לכבוד ראש השנהאוי טאטע!

ארץ אשר ד' אלהיך דרש אתה תמיד עיני ד' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה

לכבוד ראש השנה ראיתי משהו ממש יפה ומשמעותי

קבוצה של תמונות יפות מהארץ עם מקורות על שבח ומעלה ארץ ישראל

מוזמנים להצטרף

קמפיין 'טובה הארץ מאוד מאוד'

תודה רבה!נחלתאחרונה

ת

שנה טובה, ברוכה, שמחה, שלווה, לכולכם כולכם כולכם!!נחלת

אמן ואמן וגם לךארץ השוקולד

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אמן. גם לךנפשי תערוגאחרונה

יש משהו מאוד מוזרפשוט אני..

כאשר יש תחושת אבל על אדם שהלך לעולמו,

למרות שהוא לא קרוב משפחה,

ולא חבר קרוב,

ולא בוס,

אלא ''רק'' מנחה ומנטור.

מי שבהרבה מובנים הביאה אותי עד הלום,

ומי שמיליוני בני אדם חייבים לה את חייהם בלי שהם בכלל יודעים.

נוחי בשלום,

פרופסור עדה יונת.

וכן אני יודע שהיא הייתה שמאלנית קיצוניתפשוט אני..

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

למה מוזר?משה

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

מתוך 14 הזוכים הישראלים בפרס נובלאריק מהדרום

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

איזו תקרת זכוכית?shaulreznik

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

נכון עקרוניתאריק מהדרום

בפועל היתה רק אחת

היה את רוזלינד פרנקלין שהיו נותנים לה אםקעלעברימבאראחרונה

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

יש כאן אוהדי קבוצת כדורגל/כדורסל לשאלה בפרטי?צע

חיילי גבעתיאריק מהדרום

אמר לו פפוס מי הביאך לכאן אמר ליה אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים

לא מכבים אש עם דלק!Nachman Wilhelmאחרונה

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל

אולי יעניין אותך