חשבתי על זה פעם ונורא רציתי לכתוב את זה מתישהו אז יופי
יש משהו בחיים עם מגוון גדול של אנשים שמאלץ אותך להיות אתה בעל כורחך
ממילא יהיה מישהו שלא יאהב את מה שתעשה או תאמר, אז לפחות תבחר באפשרות שתרגיש שמבטאת אותך, שלא תפסיד פעמיים.
בחברה הומוגנית נורא קל ליפול למקום של היסחפות עם הזרם (ו"חברה" זה מושג מאוד רחב שמתחיל במשפחה, אבאמא דודים וסבתא, ונגמר באנשים אלמוניים בפייסבוק).
אני נורא אוהבת ניקיון והתחדשות
אבל זה מוציא את היופי שבדבר כשזה מגיע בעצבים (והעצבים האלה מתחילים מתוכי 
אוף בוף)
שמעתי היום שיעור כזה יפה
והוא מאוד חיזק אותי באמונה
הוא הסביר כמה חשוב להיות בסביבת ילדים קטנים שמזכירים לנו לתהות על העולם מזוויות בלתי שגרתיות
אח, האפרוריות. הפך האמונה ממש
אני נורא מפחדת.
אוף, כל הבחילות המעצבנות האלה שוב פם
תתפללו שיהיה מחר בסדר, טוב?
יש בי אהבה והיא תתעורר ותיגע
הלוואי שילך לי במה שקיבלתי על עצמי להתמיד בו
הלוואי שיהיה טוב בליל הסדר. ורגוע, בעיקר
קשה לי שמלכלכים את הדיבור
למה נהיה לגיטימי לדבר בגסות? 
אפרופו אמונה של קודם
לחיות אמונה זה מאוד קשה.
בא לי לספוג קצת מהרוח של אנשים גדולים שחיים אותה.
אנשים שמצליחים למצוא את החידוש בבריאה שבכל יום
כמה קשה לשמור על התחדשות בעולם של ניוון וייאוש
איזה שרב מוזר היה היום, ממש סאונה
יגעת ומצאת תאמין
זהו נראלי
