בס"ד
אז כל שנה אני מתלבט מה הרעיון שמסופר בפיוט חד גדיא.
אז אם גם אתם כך קבלו פירוש שמצאתי:
"
נכתב על ידי הרב משה שינפלד - נפש יהודי
בס"ד
בפיוט "חד גדיא" מתואר חלק מההיסטוריה של עם ישראל.
"חד גדיא דזבין אבא בתרי זוזי".- פירוש: גדי אחד שאבא קנה או מכר בשני זוזים. ("זבין" בארמית זה גם מכר וגם קנה) מי זה הגדי ומי זה האבא?
כידוע תחילת גלות מצרים החלה בציוויו של יעקב אבינו לבנו יוסף לצאת ולראות בשלום אחיו וכמתואר בתורה "ויאמר לו (יעקב ליוסף) לך נא ראה את שלום אחיך ואת שלום הצאן והשיבני דבר וישלחהו מעמק חברון ויבא שכמה" (בראשית לז' יד') ומבאר רש"י "מעמק חברון – והלא חברון בהר?... אלא מעצה עמוקה של אותו צדיק הקבור בחברון לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים ידע תדע כי גר יהיה זרעך".
האבא - איפוא - זה יעקב והגדי זה יוסף. ונבאר: ליעקב אבינו היו שנים עשר בנים, מבין כולם אהב יותר את יוסף וכמתואר בתורה "וישראל(יעקב) אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים" (בראשית לז' ג') כתוצאה מזה האחים הקדושים קנאו בו. בתלמוד בבלי (שבת י') נאמר "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים (פירוש: כשיש לאדם כמה בנים שלא יעדיף בן אחד על פני שאר בניו) שבשביל משקל שני סלעים מילת (פירוש: משקל שני סלעים- צורת מדידה- של צמר) שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים". זאת אומרת בגלל שיעקב נתן ליוסף כתנת פסים יתר על אחיו, שמשקל הכתנת היה כמשקל שני סלעים, נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים, שהרי יוסף נמכר לעבד במצרים.
אם כן יוצא לנו שהאבא זה יעקב והגדי זה יוסף שהרי האחים הטבילו את כותנתו בדם של גדי עיזים, (גדי בגימטריא 17 ויסף נמכר בגיל 17).
אם כן הביאור הוא "חד גדיא" -יוסף שמשול לגדי, "דזבין אבא בתרי זוזי"- נמכר על ידי יעקב בגלל משקל שני סלעים שיעקב נתן לו יתר על אחיו.
"ואתא שונרא ואכלה לגדיא".- פירוש: בא חתול ונשך את הגדי. אחי יוסף נמשלים לחתול. מדוע? המאפיין של עם ישראל זה רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים, כשם שחתול מתנהג בצניעות והוא מכסה את צרכיו (ולכן נקרא שמו חתול על שם שמחתל את צרכיו) כך בני ישראל צנועים וביישנים.
אם כן הביאור הוא כך: "ואתא שונרא"- בא חתול, אחי יוסף שנמשלו לחתול, "ואכלה לגדיא"- ואכל את יוסף, על ידי שמכרוהו.
"ואתא כלבא ונשך לשונרא" פירוש: בא הכלב ונשך את החתול. הכלב הם המצרים שנמשלו לכלב וכנאמר בתורה "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" ואומר המדרש שבשערי מצרים עמדו שני כלבים אימתניים שלא נתנו לאף אחד לצאת מהעיר,
אם כן הביאור הוא: "ואתא כלבא"- בא כלב, באו המצרים שנמשלו לכלבים, "ונשך לשונרא"- ונשך את החתול, השתעבדו בבני ישראל.
פירוש אחר: "ואתא שונרא"- שונרא זו אשת פוטיפר אדון יוסף, שנמשלה לחתולה, שהרי בגמרא (הוריות י'ג) כתוב שכלב מכיר את קונו וחתול לא מכיר את קונו, והרי בית פוטיפר התברך רק בגלל יוסף וכמתואר בתורה "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו ועל כל אשר לו ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו בבית ובשדה"(בראשית לט' ה') , ובכל אופן אשת פוטיפר לא הכירה לו טובה כחתול שלא מכיר את קונו, והעלילה על יוסף עלילות שווא והשליכו אתו למאסר, אם כן הביאור הוא: "ואתא שונרא"- באה חתולה, אשת פוטיפר , "ואכלה לגדיא"- אכלה את הגדי , השליכה את יוסף למאסר.
"ואתא כלבא ונשך לשונרא".- בא כלב ונשך את החתול, כלב זה פרעה וכמבואר מקודם, שפרעה ביטל את פעולת אשת פוטיפר על ידי שהוציא את יוסף מהמאסר וגידל אתו.
אם כן הביאור הוא כך: "ואתא כלבא"- פרעה, "ונשך לשונרא"- ביטל את פעולת אשת פוטיפר.
"ואתא חוטרא והכה לכלבא".- פירוש: בא מקל והיכה את הכלב. המקל זהו מטהו של משה, בציווי של אלוקים משה היכה את פרעה והמצרים בעשרת המכות על ידי המטה,
אם כן הביאור הוא: "ואתא חוטרא"- בא המקל, מטהו של משה, "והכה לכלבא"- והיכה את המצרים בעשר מכות.
"ואתא נורא ושרף לחוטרא". פירוש: בא אש ושרף את המקל. הביאור הוא, על ידי עשר המכות שהיכה ה' את המצרים, לא רק שהמצרים נענשו, אלא היתה לזה מטרה נוספת ואולי אף חשובה מזו, שבני ישראל יגיעו לאמונה שלימה באלוקים, כל מכה לימדה את בני ישראל את שליטתו המוחלטת של אלוקים בכל דבר, ביאור, ביבשה ובאוויר, שליטה מוחלטת על הטבע (בברד היו אש ומים מעורבים וכדומה), אם כן על ידי החוטרא- המקל שאתו פעל משה את המכות בני ישראל הגיעו לדרגה גבוהה ביותר באמונה בה' לבדו, ובכל אופן אמונתם קצת נחלשה בגלל הנורא, האש. איזה אש? אש התאוות, תאווה זה כמו אש שבוערת באדם ומתואר בתורה שכשהיו עם ישראל במדבר לאחר קריעת ים סוף, היו להם כמה חטאים (ניתן לעיין בפרשת בשלח (בראשית טו'). אם כן אש התאוות החלישה במקצת את השפעת המקל- מכות מצרים.
אם כן הביאור: "ואתא נורא"- בא אש, אש התאוות של בני ישראל, "ושרף לחוטרא"- ביטל במקצת את פעולת המקל.
"ואתא מיא וכבה לנורא". פירוש: באו מים וכיבו את האש. המים זו התורה שנאמר "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיהו נה') ואין מים אלא תורה . זאת אומרת אלוקים נתן לעם ישראל את התורה בהר סיני ותפקידה של התורה לווסת את התאוות לאפיקים הנכונים.
אם כן הביאור הוא: "ואתא מיא" – באה התורה, "וכבה לנורא"- וכיבתה את אש התאוות.
"ואתא תורא ושתה למיא". פירוש: בא שור ושתה את המים. שור זהו עגל הזהב שעם ישראל עשה לאחר מתן תורה, וכשמשה ירד מההר עם שני לוחות הברית, וראה את העגל, הוא שבר אותם לרגלי ההר.
אם כן הביאור "ואתא תורא"- בא עגל הזהב, ,"ושתה למיא"- ו"שתה"- גרם לשבירת לוחות הברית שמשולים למים.
"ואתא השוחט ושחט לתורא"- פירוש בא השוחט ושחט את השור. מי זה השוחט? השוחט זה משה רבינו ששרף את העגל וזרה את האפר על פני המים.
אם כן הביאור הוא "ואתא השוחט"- בא משה "ושחט לתורא"- ושרף את עגל הזהב.
"ואתא מלאך המוות ושחט לשוחט".- פירוש: בא מלאך המוות ושחט לשוחט. משה נפטר מהעולם. משה לא זכה להכניס את עם ישראל לארץ , יהושע הוא זה שהכניס. ובגמרא כתוב, שאם משה היה מכניס אותנו לארץ, בית המקדש לא היה נחרב לעולם. אולם חסד עשה איתנו אלוקים, שכשחטאנו, אלוקים כילה את חמתו על עצים ואבנים (שרף את בית המקדש) ולא השמיד חלילה אותנו כעם, כלומר שאלמלא משה היה נפטר בטרם הכניסה לארץ, לא היה שייך שבית המקש ייחרב, ואז, כביכול, כל "כעסו" של הקב"ה היה מופנה ישירות לעם ישראל (רחמ"ל)
"ואתא הקדוש ברוך הוא ושחט למלאך המוות".- פירוש: יבוא אלוקים וישחוט את מלאך המוות.
והביאור: בגמרא (שבת י') כתוב "לעתיד לבא (בגאולה העתידה) מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע (הוא מלאך המוות הוא יצר הרע הוא שטן) ושוחטו לעיני הצדיקים ולעיני הרשעים (ה' יכלה את הכח הרע) צדיקים נדמה להם כהר גבוה ורשעים נדמה להם כחוט השערה הללו בוכין והללו בוכין, צדיקים בוכים ואומרים כיצד יכולנו לכבוש הר שכזה? ורשעים בוכים ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?" ובהמשך כותבת הגמרא שיצר הרע דומה בתחילה לחוט העכביש ולבסוף כעבותות העגלה (חבל עבה מאד), וזה ההבדל בין צדיק לרשע,יצר הרע תמיד מתחיל במשהו קטן כי הוא יודע שאף אחד לא יתפתה לעבירה גדולה אז הוא מפתה את האדם בדבר קטן כחוט העכביש, ולאט לאט מפתה את האדם לדברים גדולים, אמנם רשע מתפתה אך הצדיק כבר בתחילה מזהה את מזימת היצר, ובחוט העכביש הוא כבר מזהה את עבותות העגלה ועל ידי כך הוא מתגבר על יצרו.
אם כן זהו סיומו של הפיוט הנפלא שאנו פונים בתפילה לקדוש ברוך הוא, שיבטל את כח הרע מהעולם ושנזכה לגאולה העתידה במהרה.
"
חג שמח!
