דווקא עכשיו.
רק ביום שני דיברנו והיא אמרה לי שהיא ככ שמחה שהיא מגיעה לחג הזה. ושהלוואי שתגיע גם לזה שבשנה הבאה. כולם היו אופטימיים.
אבל שדיברנו אתמול בטלפון היא התחילה לבכות ולפחד שלא תגיע. והבטחתי לה שהיא תגיע. זה רק עוד יומיים! חרותי את תגיעי ותשמחי.
אבל היא לא. יום לפני
היא קדושה חרות. קדושה
איך אהבנו לדבר. איך אהבתי אותה. מלאך טוב, תמים. רק בת 17. קטנה ממני בשנה.
הבטן מכווצת והלב בוכה. רק הראש מתקשה להאמין.
לפני שעה, בהלוויה, צור, אח שלה שהוא רק בן 8 אמר בקול של אדם מבוגר ש, אלוהים! תעשה שחרות תיגאל באמת ותהיה לה חירות אמיתית.
ואיך בכיתי בחיבוק של ורד ואיך כל הסמסים המחבקים מהם,
ואני רק רוצה עכשיו שיחה אחרונה עם חרות.
ברוך דיין המת.