היפנית.

והתווית

ודפיקות הלב העצומות האלו,

שממש יכולתי להרגיש בום-בום. 

איך היה קשה לי לאכול אז... כל מפגש היה יום רעב

והלילות הקרים והארוכים, 

והשתיקות המוזרות האלו, 

ו"חוקי חברות" ( וואי, איזה ילדים היינו.)

והניסיון העלוב להרשים עם המעבר של "כוכבים דולקים על אש קטנה" |משועשע|

ואיך חפרנו בשיעור עד שגירשו אותנו,

והפעם הראשונה המפדחת הזו (הצגה, או תיאטרון. משו כזה.)

ואיך הראל גישר בינינו

והאחיינית, והבדיחות של אמא (היא התקשרה הביתה! ) ושל החברים,

וסמסים בפורים, והבטחה לא-חכמה (שלא עמדתי בה. פחח.), וסיפורים שלא ידעתי איך לפרש,

ושיחה עם שמיכה במדרגות, והממ"ד, והחלומות...

ושזה נגמר והמפגשים (אחרי. פחח.) היו מאתגרים.
(השמינה מגעגועים ) והבעיטה שנתתי לו, המסכן. לא הבין על מה. לא מוצדק בעליל

ויוסי עם הבדיחות שלו \ ועדכונים מהודיה, ורכבת מעצבנת או ליתר דיוק חבר'ה שהתעצבנתי עליהם בפנים.

כמה עברתי מאז.

זה אחד קשה.

קודם כל הזריחה המתסכלת הזו, שחיכינו לה לילה שלם קפוא ובסוף העננים הסתירו אותה

אחרי התותים (בסיפור), הספר (כמעט עד הבית. על המפתן.), התרנגול המבולבל(), הריצה לאוטובוס.

אבל איפה זה התחיל? 

שוב, יפנית!

פה, ברור. 

וסיבו"שים, והחידון (לא חברותי בעליל יצאתי שם.), וובלאגנים, ושירים, ומוזיקה, ומלאכים שחורים ולבנים, וצל אחד מוזר, והרב אורי שתמך ויהודה שראה דרך בלבולי המוח שלי ("גלות לצפת". פשוט תגיד מעיין שם וזהו! )

וכל כך הרבה שכתבתי, וקנאה, הו הקנאה . לפני, אחרי וכל הזמן בעצם. ויותר מדי סמסים, וטעות אחר טעות שסתם הכאיבה, עד שבמקום הקלישאה זה נגמר. לילה לבן עם הרמזורים האלו בי-ם. אוח, זה היה כ"כ כואב.

יריות

והלאה, בעלילות מעלילות שונות. בעיקר כשהתקשיתי בדברים אחרים. בעצם, בהתחלה זה בכלל לא היה ככה, אז זה לא היה סותר. (בכ"ז קשה לי עם זה...)

אני עדיין שם, קצת. אחרי הכל יש עומק שלא שוכחים, וגבורה ואופי שמרשימים.

קצת שיחות פה ושם, מציף את הגעגוע. 

אבל זהו, זה מאחוריי.

|סוגר שלב|

כי זה סיפור שלא נגמר בעז"ה.

יהיה טוב, ואני מקווה שזה מה שאני רוצה

מה שכן -

כנות כנות כנות כנות.

אל תפחדו ממנה. 

עדיף לעשות טעויות באמירת דברים כנים מאשר לעשות טעות באמירת רמזים.

על אמירה פוגעת ברורה אפשר להגיד שנפגעתי. על רמז לא.

כנ"ל להרבה דברים.

ועין הסערה הוא מקום שקט של החלטות,

לצאת מהסבך ולהתקדם הלאה.

גם אם זה ברכבת הרים או מתקן מפחיד

אוח, אני כ"כ מתגעגע.

וכן, ולא, ופשוט לא יודע.

אבא תעזור! (טאטא! שניכם! )