נראה לי שניטפשתי. והתחספסתי. ומשהו מהאש קצת דעך. ואהבת התורה... קיימת. אבל צריכה עוד שפריץ של חיוּת.
וזה מוזר שאני קוראת דברים שכתבתי לפני שנתיים ושלוש
ולא רק שאני לא מתביישת בהם, אני אפילו קצת מקנאת במי שהייתי אז. איזו הסתכלות נכוחה וטובה על המציאות.
אפילו מרמת הכתיבה הופתעתי. טוב, אולי היום הייתי מוסיפה קצת שיפורים ותיקונים, אבל בהחלט היו שם כמה דברים יפים.
אמנם אי אפשר לבטל את הדרך שעברתי. בכמה היבטים ברור שהאני של היום יותר טוב.
ובכל זאת... געגועיי.
דמעות.
