מכירים את זה שאתם הולכים ברחוב ופתאום פוגשים, נגיד, שיר?
ואז נהיה לכם מקום בלב וכולכם מתמלאים תחושה של אושר או עצב וכולכם כולכם שיר?
זה לא חייב להיות שיר. זה יכול להיות סיפור או ציור או ריקוד או משהו.
ואחרי שנהייתם שיר, אז פתאום קול קטן ודוקרני מציץ במוח ואומר "אחחח. הלוואי והייתי יודעת לצייר ככה. הלוואי, באמת הלוואי! איזה חיים מאושרים היו לי אז."
אז ממש חשבתי על זה יום אחד, שזה פשוט לא נכון. להגיד את זה למוח. אתם יודעים למה?
כי ברגע היצירה, אתה יוצר ומתוסכל ואז בסוף אולי חיוך קטן וזהו.
אתה לא רואה את היופי. אתה לא הופך להיות שיר, כי השיר הוא ממך כבר.
אבל כשאתה קורא, אז הו-הו.
ואז נהיה לכם מקום בלב וכולכם מתמלאים תחושה של אושר או עצב וכולכם כולכם שיר?
זה לא חייב להיות שיר. זה יכול להיות סיפור או ציור או ריקוד או משהו.
ואחרי שנהייתם שיר, אז פתאום קול קטן ודוקרני מציץ במוח ואומר "אחחח. הלוואי והייתי יודעת לצייר ככה. הלוואי, באמת הלוואי! איזה חיים מאושרים היו לי אז."
אז ממש חשבתי על זה יום אחד, שזה פשוט לא נכון. להגיד את זה למוח. אתם יודעים למה?
כי ברגע היצירה, אתה יוצר ומתוסכל ואז בסוף אולי חיוך קטן וזהו.
אתה לא רואה את היופי. אתה לא הופך להיות שיר, כי השיר הוא ממך כבר.
אבל כשאתה קורא, אז הו-הו.
